ת"פ 38416-12-16 פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה נ' בלום

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו 2 עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961.

בתיק התקיימו שלושה דיונים מקדמיים. בדיון הראשון, מונה לנאשם סניגור מסניגוריה הציבורית ולא התקיים כל דיון מהותי. בין ובין הגיש הנאשם לבית המשפט בעצמו ושלא באמצעות באת כוחו בקשות רבות מאוד. כן הוגשה בקשה מטעם הסניגוריה הציבורית לשחרורה מייצוג. בדיון השני, לאחר שהוסבר לנאשם כי יש טעם בייצוגו, הסכים הנאשם להמשך ייצוגה של הסניגוריה הציבורית. לאחר הדיון, שב הנאשם והגיש בעצמו בקשות רבות והסניגוריה שבה על בקשתה לשחרורה מייצוג. בדיון השלישי, שוחררה הסניגוריה הציבורית מייצוגו של הנאשם, לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי הייצוג לא יהיה אפקטיבי וכי הנאשם עומד על ייצוגו שלו.

לאחר הדיון השלישי, הגיש הנאשם בקשה זו לפסילת שופט.

לטענת הנאשם בית המשפט "גילה דעתו שאינו אובייקטיבי, דעתו נעולה ומגובשת ... בכוונתו לפסוק נגד המשיב בתיק זה, נגד העובדות, נגד החוק והתקנות ונגד טובת הילד האוטיסט של המשיב, והכל מתוך משוא פנים, והטיית המשפט".

התביעה התנגדה לבקשה. לטענתה, טענות הנאשם אינן מבוססות על עובדות אלא על ספקולציות שאין להן כל אחיזה במציאות.

לפי סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

לא מצאתי כי מתקיים במקרה הנדון כל חשש למשוא פנים בניהול המשפט, וגם לא מצאתי בבקשתו של הנאשם כל ביסוס לטענותיו. בדיונים המקדמיים שהתנהלו לא הובעה כל עמדה באשר לכתב האישום ואף לא התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להעיד על גיבוש עמדה, כאמור.