ת"פ 37284-07-14 מדינת ישראל נ' מלקו(אסיר) ואח'

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום לפיו בתאריך 11.03.14 בסמוך לשעה 19.20, ברח' ילקוט הרועים 12 בגבעתיים, ניסו הנאשמים להתפרץ לבניין מגורים, שהיה נעול בדלת ומצויד באינטרקום ומצלמות, בכך שהציצו דרך הדלת, בעטו בדלת, משכוה וניערוה, כל זאת בניסיון לפתוח אותה ולהיכנס למקום, בכוונה לבצע פשע או גניבה.

הנאשמים הואשמו בעבירה של ניסיון התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406 (ב) + 25 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

הצדדים הסכימו להגיש לעיון בית המשפט את כל חומר הראיות בתיק, על בסיס זה תינתן הכרעת דין.

בטרם אדון לגוף הכרעת הדין ברצוני להתייחס להליכים שהתנהלו בפני.

כתב האישום הוגש לבית המשפט ביום 17.07.14. התיק נקבע להקראה ליום 22.10.14. במועד ההקראה נטענה טענה מקדמית לפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה. במסגרת טענה זו טענה הסניגוריה כי הניסיון ליחס עבירה של התפרצות לדירת מגורים אינו יכול לעמוד. כיוון שהנאשמים לא ניסו לפרוץ לדירה, אלא לדלת משותפת לכניסה לבניין, שאינה שטח פרטי כי אם שטח ציבורי. על פי הטיעון גם הנאשמים רשאים להיכנס בפתח המבואה לבניין שהינו שטח משותף של הדיירים. לכל היותר ביצועו הנאשמים עברה של הסגת גבול. ב"כ המאשימה טען מנגד כי אין מדובר בטענה מקדמית שאלת כוונת ההתפרצות נלמדת מהתנהגות הנאשמים במקום.

הטענה המקדמית נדחתה, נקבע כי על סמך עיון בתיק החקירה מכוח סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, קיים קושי ממשי בעבירה של ניסיון התפרצות, אולם על סמך האמור בכתב האישום ועיון בתיק ניתן לקבוע כי התנהלות הנאשמים רצופה כשלים וקיים חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית בהתנהלותם. הדיון נדחה כדי שהמאשימה תשקול עמדתה בתיק.

בדיון שהתקיים ביום 11.11.14 לאחר שבאי כוח הנאשמים צפו בקלטת האירוע ועיינו בחומר הראיות, ויתרו ב"כ הנאשמים על העדת עדים, העדת הנאשמים וביקשו לסכם. ב"כ המאשימה שלא הייתה ערוכה לסיכומים ביקשה דחיה על מנת להיערך לדיון, תוך שקיימת הסכמה כי הראיות בתיק יוגשו לתיק בית המשפט הצדדים יסכמו ותינתן הכרעת דין במועד נדחה.

בדיון שהתקיים ביום 18.11.14 חזרה בה המאשימה מהסיכום וביקשה להעיד את העדים ולחקור את הנאשמים. ב"כ הנאשמים התנגדו לכך ובנסיבות אלו הוטלו על המאשימה הוצאות על בזבוז זמנו של בית המשפט בשתי ישיבות שווא.

בעקבות ההחלטה התביעה חזרה ההגנה על עמדתה וויתרה על העדת העדים, ביקשה להגיש את כל החומר בהסכמה ולעבור לפרשת ההגנה, בטרם הנאשמים יעמדו לחקירה נגדית נטענה טענה של אין להשיב לאשמה. באי כוח הנאשמים הגישו את סיכומיהם בכתב בטענה ואף טענו בעל פה. הדיון נדחה כיוון שהמאשימה לא הייתה ערוכה לדיון. בהמשך ולאחר סיום הדיון, חזרו הצדדים לבית המשפט. ביקשה המאשימה לחזור בה מהבקשה לחקור את הנאשמים ולמעשה לחזור לסיכום הראשוני. בעקבות כך פסיקת ההוצאות בוטלה.