צורך בהתייחסות בחומרה הולמת לתופעה של "זעם בדרכים"

א.רקע כללי וגדר המחלוקת בין הצדדים:

1. הנאשם הואשם לפניי, בכתב האישום, בעבירה של היזק לרכוש במזיד לפי הוראות סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). 

2. בעובדות כתב האישום נטען כלהלן:

   • ביום 11.12.12 בסמוך לשעה 09:00, נהגה גב' מ' ו' נ' (להלן – המתלוננת) ברכב, אשר היה בשימושה באותה העת (להלן – הרכב), ברחוב אבא הילל 42 ברמת גן.

   • בנסיבות אלה, בעת שהמתלוננת עמדה עם רכבה בפקק תנועה, פנה אליה הנאשם – שהיה רכוב על אופנועו (להלן – האופנוע) – ושאל אותה האם ידוע לה כמה עולה מראת צד.

   • לאחר מכן חבט הנאשם במראת הצד הימנית של הרכב ושבר אותה. הנאשם נמלט מהמקום באמצעות האופנוע. כתוצאה מהחבטה נגרם לרכב נזק בסך של 492.57 ₪.

3. בתשובתו לאישום, אשר ניתנה באמצעות באת-כוחו במסגרת הדיון המקדמי, טען הנאשם "שהוא לא היה בזמן ובמקום" (ר' בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 10). יחד עם זאת, כפי שהוברר במהלך הדיון לפניי, הנאשם לא כפר בבעלותו על האופנוע, שלדבריו הוא משתמש בו בנסיעותיו בבקרים למקום עבודתו. יתר על כן, הסתבר כי ההגנה אינה חולקת על עצם קרות האירוע, מושא כתב האישום, אלא רק על זיהויו של הנאשם כמבצע המעשה (ר' גם ברישא לסיכומי ב"כ הנאשם).

4. עוד יש להעיר, כהערה טכנית בפתח הדברים, כי במספור עמודי הפרוטוקול נפל שיבוש של כפילות בין הישיבות מיום 3.12.14 ומיום 26.4.15.

    

   ב.עיקר פרשת התביעה: