ת"פ 32379-08-12 מדינת ישראל נ' רוטהנדלר ואח'

ביום 1.9.16 הורשעו הנאשמים בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום, העסקה שלא כדין של עובדת זרה, במשך כ – 7 חדשים.

ביום 27/10/16 נשמעו בפניי טיעוני הצדדים לגז"ד:

המאשימה טענה כי עפ"י תיקון 113 יש לקבוע את מתחם הענישה ההולם ואח"כ את העונש הראוי; מדובר במכת מדינה בהעסקה של עובדת זרה,שנכנסה לישראל ע"מ לעבוד בתחום הסעוד, ואח"כ, "זליגה" לכיוון העסקה במשק בית, לעבודה קלה ונוחה יותר וללא מעמד חוקי, ובכך הגדלת מספר העו"ז, משכך, יכנסו עו"ז נוספים לצורך עבודת הסיעוד.

המאשימה מתייחסת למשק בית אחד, יחידה כלכלית אחת ומשלא הוצגו ראיות למצבם הכלכלי של הנאשמים, אין מקום לסטות ממתחם הענישה שהינו 20% - 80% מהקנס המכסימלי (58,400 ₪). בהתאם, עתרה להשית על כ"א מהנאשמים קנס בסך 19,000 ₪ . משעסקינן ב"אוֹפֶר" אין משמעות לחלוקת העבודה בין בני הזוג, אין צד דומיננטי יותר או אחר, תוך שהפנתה לפסיקה.

מדובר בעבירה כלכלית שהמניע לה כלכלי, נוחות (ולא בשל מצב סוציואקונומי כזה או אחר).

כן עתרה כי יחתמו הנאשמים על התחייבות.

הנאשמים טענו כי העו"ז הועסקה אך 6 חודשים ולא 7 (האשרה שלה היתה בתוקף עד 17.1.11).

אין המדינה צריכה לחשוש מענישה מקלה (כתמריץ לעבירה נוספת) שכן חלפו 5 שנים מביצוע העבירה והנאשמים לא חזרו עליה, קרי: למדו הלקח.

זה לא המקרה הקלסי בו לא בדקו את הנתינה, אלא, הנתינה הציגה אשרה כמבקשת מקלט וכל חטאה של הנאשמת שסמכה עליה שהאריכה, כטענתה, האשרה.

בפסיקה נקבע כי מדובר ביחידה כלכלית אחת וההתחייבות הכספית נקבעה כאחד.