ת"פ 30261-01-14 מדינת ישראל נ' בוקסר

הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעבירה שעניינה תקיפה סתם-בן זוג.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 20/7/13 במהלך שהותם בביתם המשותף, סירבה רעייתו של הנאשם (להלן: "המתלוננת") לשוחח עמו ונכנסה לחדר השירותים. הנאשם נכנס אחר המתלוננת, נעל את הדלת במפתח, תפס אותה בכתפיה וניער אותה.

טיעוני הצדדים לעונש

התביעה עותרת להשתת מאסר מותנה וצו של"צ נוכח העולה מתסקיר שירות המבחן, לפיו הנאשם מתקשה ליטול אחריות על מעשיו וממעיט מחומרת העבירה.

מנגד, מבקש הסנגור לאמץ את המלצת שירות המבחן, לבטל את הרשעתו של הנאשם וליתן צו של"צ בשל חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, היות הנאשם נעדר עבר פלילי ונסיבות ביצוע העבירות, המצויות ברף הנמוך של העבירה.

דיון וגזירת דין

בהתאם לכללי הבניית ענישה, יש לגזור את דינו של הנאשם בהתאם לעיקרון ההלימה, שעניינו קיומו של יחס הולם בין חומרת העבירה בנסיבותיה ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש שיש להטיל עליו.

על חומרת העבירה של תקיפת בן זוג נכתב רבות בפסיקת בית המשפט העליון. לנוכח נפיצות העבירה בקרב הציבור, ופוטנציאל הסיכון הטמון בה, מצווים בתי המשפט לשאת תרומתם לצמצום התופעה על ידי הטלת עונשים שיהא בכוחם להתריע עבריינים פוטנציאליים.

בע"פ 9621/02 מדינת ישראל נגד פלוני נפסק מפי כב' השופטת בייניש (כתוארה דאז):

"התופעה של אלימות כלפי נשים אשר במקרים רבים אף מסתיימת ברצח מחייבת תגובה מחמירה ומתריעה...בנסיבות אלו מצווים אנו לתת ביטוי עונשי הולם לחומרת המעשים באופן שיהיה בו כדי להרתיע את המשיב מפני חזרה על מעשים מסוכנים אלה ואף להתריע עבריינים בכוח".