ת"פ 30047-04-13 מדינת ישראל נ' אשיר ואח'

הרקע:

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, ופציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק האמור.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 8/4/2013 בשעה 23:30, הסיע הנאשם את המתלונן (טרמפ) ברכבו. המתלונן, שהיה בגילופין, הקניט את הנאשם וביציאתו מהרכב משך בחולצתו. בהמשך התפתח בין השניים דין ודברים אשר גלש לחילופי מהלומות הדדיות, עד שהשניים נפלו. בשלב זה חזר הנאשם לרכבו והוציא אולר מתא שבין שני המושבים הקדמיים ברכב. המתלונן החל להשליך עפר ועלים לעבר הנאשם, ובתגובה דקר הנאשם את המתלונן בישבנו באמצעות האולר, וגרם לחתך שהצריך טיפול רפואי.

תמצית טיעוני הצדדים:

המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר למשך 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

המאשימה טענה כי מדובר באירוע חמור אשר השלכותיו עלולות היו להיות חמורות בהרבה. לטענתה, הוויכוח שהתגלע בין הנאשם למתלונן לא סיכן את הנאשם, ולא עלול היה לגרום לו כל נזק. לעומת זאת, למתלונן נגרם חתך בגינו נזקק לטיפול רפואי.

לטענת המאשימה, מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם נע בין 9 חודשי מאסר בפועל לבין 21 חודשי מאסר בפועל. עם זאת, לנוכח נסיבותיו האישות והמשפחתיות הייחודיות של הנאשם, ובהתחשב בכך שהנאשם צעיר ונעדר עבר פלילי, הגבילה המאשימה את עצמה לעונש שהתבקש על ידה.

ההגנה מצידה ביקשה כי בית המשפט ישקול לבטל את ההרשעה ולחילופין יטיל על הנאשם עונש של מאסר מותנה בלבד.

הסנגור טען כי עונש של מאסר בעבודות שירות, אף אם לתקופה קצרה, עלול להסב לנאשם נזק שלא עולה עם האינטרס הציבורי.

בטיעוניו הפנה הסנגור להתנהגותו של המתלונן עובר לאירוע, וטען כי החתך שנגרם לו היה שטחי בלבד, והצריך חבישה קלה.