ת"פ 29209-12-14 מדינת ישראל נ' שתיה

לפני בקשה לביטול כתב אישום עקב הפרת חובת היידוע בדבר זכות השימוע.

ביום 14/12/14 הוגש נגד הנאשמת כתב אישום המייחס לה עבירה של גניבה בידי עובד ממעבידו. לטענת המאשימה בתיק קיימת אינדיקציה לפיה מכתב יידוע נשלח לנאשמת ע"י המאשימה כבר ביום 21/10/14. לתגובתה הראשונית של המאשימה צורף אישור משלוח בדואר רשום מיום 21/10/14.

מכתב היידוע עצמו לא הוגש, אולם ב"כ הנאשמת, אשר בחרה שלא להגיש התייחסות לטיעוני המאשימה, גם לאחר שהושלמו ביום 19/11/15, לא טענה להיעדר קשר בין אישור המשלוח למכתב היידוע. אישור מסירה בדואר רשום לא הוגש. לאור האמור יש לבחון האם בעצם משלוח מכתב היידוע בדואר רשום יצאה המאשימה ידי חובתה באשר ליידוע הנאשמת על זכות השימוע.

סעיף 60א (ג) לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה". נוכח האמור בסעיף נראה כי בעצם המצאת האישור על משלוח בדואר רשום, עמדה המאשימה בנטל הוכחת המשלוח עפ"י לשון הסעיף (ראו למשל: תפ (אשדוד) 137/07 פרקליטות אשקלון נ' מיחל, תפ (שלום ב"ש) 37907-11-09 מדינת ישראל נ' אזולאי).

כאמור, לא התקבלה התייחסות מטעם הנאשמת לטיעוני המאשימה ולא הועלתה טענה לפיה המכתב נשלח לכתובת שאינה כתובתה של הנאשמת. אמנם, מכתב היידוע נשלח לכתובת שמתמצית בשם היישוב-טירה, אך משזו הכתובת הנקובה בכתב האישום, נראה שזו הכתובת שהיתה ידועה למאשימה, כנדרש בסעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי. בד בבד, בתיק קיים זימון לדיון שהתקיים ביום 10/3/15, שנשלח אף הוא לכתובת זו, והגיע לידי אמה של הנאשמת, ומכאן ניתן להסיק כי הנאשמת מקבלת מכתבים בעקבות ציון כתובת זו.

במצב זה, לא נפל פגם בהתנהלות המאשימה באשר לאופן יידוע הנאשמת על זכות השימוע.

בשולי דברים יצויין כי אף אם היה נקבע שנפל פגם בהתנהלות המאשימה באשר לשליחת מכתב היידוע, אין זה אומר כי הפגם היה מוביל בהכרח לביטול כתב האישום, וזאת בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית (ראו למשל-ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל).

משכך, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. התיק נקבע להקראה ליום 6/3/16 שעה 10:00 בפני כב' השופט מיכאל קרשן.

ניתנה היום, 17 דצמבר 2015, בלשכה, בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר את ההחלטה לב"כ הצדדים.