ת"פ 25774-07-14 מדינת ישראל נ' המאם(עציר) ואח'

1.כתב האישום ייחס לנאשם עבירות של התקהלות אסורה, המשך התפרעות לאחר הוראות התפזרות וכן נסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות בצוותא.

2.עפ"י כתב האישום יוחסו לנאשם העובדות כדלהלן:

"ביום 6.7.14 בשעה 17.00 או בסמוך לכך, בצומת טמרה, התקהלו התקהלות אסורה מאות אנשים, אשר הבעירו צמיגים, זרקו בקבוקי תבערה ואבנים ואף ירו זיקוקים לעבר ניידות משטרה ושוטרים שהגיעו למקום בנסיון להשליט סדר....... הנאשמים (וביניהם הנאשם מס' 7 – ז. סאלח) נכחו בהתפרעות והשתתפו בה באופן פעיל תוך השלכת אבנים לעבר השוטרים כפי שיפורט להלן................

לאחר שניתנה הוראת התפזרות, הנאשמים 3,4, ו-7 ידו אבנים לעבר השוטרים, ביחד עם יתר המתפרעים, כשהנאשם מס' 4 רעול פנים. הנאשמים 3 ו-7 המשיכו ליידות אבנים לעבר השוטרים עד שנעצרו במקום על ידי השוטרים ואילו הנאשמים 4 ו-5 נעצרו רק מספר ימים לאחר מכן..."

3.הנאשם כפר בעובדות ובאישומים המיוחסים לו כך שהמאשימה הביאה את ראיותיה לשם הוכחת אשמתו של הנאשם באישומים המיוחסים לו.

4.בתום פרשת התביעה העלה הסניגור המלומד טענה שאין להשיב על האשמה עפ"י סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982, הקובע בהאי לישנא:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם, בין עפ"י טענת הנאשם ובין מיוזמתו לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו..."

5.נימוקיו של הסניגור לטענת הזיכוי הם: "במקרה שלפנינו אין כל ראייה בסיסית, אפילו דלה, לקיומן של יסודות העבירות המיוחסות לנאשם ללא קשר לשיקולי מהימנות..."

6.נקודת המוצא היא שבשלב ביניים זה, שלב שאין להשיב על האשמה, יש לבחון באם התביעה השכילה להביא ראיות לכאורה, ולו הדלות ביותר, על מנת לבסס את הנטען בכתב האישום.

7.אסכים עם הסניגור כי לא הובאו ראיות לכאורה על מנת לבסס את הטענה של זריקת אבנים ע"י הנאשם, וממילא בעניין העבירה של נסיון לתקיפת שוטרים ,אך כן הובאו ראיות לכאורה על מנת לבסס העובדות הרלוונטיות לגבי עבירות התקהלות אסורה והמשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות ולהלן נימוקי.