ת"פ 2397-02-13 מדינת ישראל נ' ורבי

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 02.12.14, הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעובדות כתב האישום בעבירה של אי ניהול פנקס חופשה שנתית ע"י מנהל, לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית – תשי"א 1951, עבירה על סעיף 28(ב)(3) לחוק חופשה שנתית.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי הקנס המרבי הקבוע בדין הוא 14,400 ₪; כי מדובר בריבוי עבירות ואירועים, וכי הוצגו בפני המאשימה נסיבות מיוחדות של הנאשם. לפיכך, ביקש כי ביה"ד יגזור עונש הולם על הנאשם וכן התחייבות. ב"כ המאשימה השאיר לשיקול דעת ביה"ד את גובה הקנס.

הנאשם טען, כי ניהל עסק וביצע טעויות כלכליות, דבר שהביא לקריסתו הכלכלית. עוד טען, כי הוא עומד בפני תום תקופה של ריצוי עבודות שירות בגין עבירות מס בהן הורשע. הוא שב והדגיש כי ביצע טעויות רבות עליהן הוא נותן את הדין וכי הוא לוקח אחריות מלאה על טעויות אלה.

עוד טען, כי בעקבות ההסתבכות הכלכלית, מסגרת נישואיו התפרקה וכי הוא אב לשתי בנות קטינות. לפיכך, ביקש, כי כל קנס שבית הדין יראה לנכון לגזור עליו, ייפרס לתשלומים.

דיון הכרעה

עסקינן בכתב אישום יזום אשר הוגש כנגד הנאשם בגין עבירה של אי ניהול פנקס חופשה שנתית, בניגוד לדין, בשנת 2010.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"), על בית המשפט לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם. ביחס לענישה, קובע התיקון כי העיקרון המנחה הנו קיומה של הלימה בין חומרת העבירה, נסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

לאור האמור לעיל, על בית הדין להקדים ולדון במתחם הענישה ההולם את העבירה על רקע הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מדיניות הענישה הנהוגה וכן הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.