מדינת ישראל נ' פלוני

 מן הנימוקים שאפרט להלן החלטתי לזכות את הנאשם. 

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. לפי האישום הראשון, ב-19.9.2025 בשעה 1:30 בלילה ניטש ויכוח בין הנאשם לבין אשתו (המתלוננת), שבעקבותיו איים עליה שירצח אותה מתוך שינה, יחנוק אותה, ויחתוך לה את הגרון, בהמשך הוסיף: "את תשמעי ממני. אני אזיין אותך", וכן אמר שוב שירצח אותה, ישרוף אותה ואת העסק שלה, ו"ישלח לה ערבים לעסק". בסביבות השעה 2:00 ירד הנאשם מתחת לבית וניפץ באמצעות אבן את השמשה הקדמית וחלון אחורי של רכב שחנה שם. באישום השני נטען שכחודש לפני האירוע המתואר באישום הראשון זרק הנאשם את בגדיה של המתלוננת ושבר את הטלפון שלה.

    

2. במענה לאישום, הנאשם הכחיש את כל הנטען נגדו למעט העובדה ששבר את שמשת הרכב הנמצא בבעלות משותפת שלו ושל אשתו, וזאת על מנת לקחת את מפתחות האופניים החשמליים שלו שהיו בתא הכפפות של המכונית.

    

   הראיות

    

3. אשתו של הנאשם סיפרה בעדותה הראשית כי במועד הרלוונטי בסביבות השעה 2:00 היה ויכוח שכלל צעקות וקללות בינה לבין הנאשם. למיטב זכרונה עסק הוויכוח בתכנים שהעלתה לאינסטגרם והנאשם רצתה שתמחוק, והוא גם האשים אותה שהיא "בוגדת בו". בעקבות הוויכוח הייתה נסערת. בבוקר התעוררה וראתה ש"האוטו שלה שבור". בן הזוג של אִמהּ הגיע למקום ו"הכריח אותה" להתלונן, אף על פי שהיא לא רצתה לעשות כן. כשהציג לה התובע את הדברים שסיפרה בחקירתה במשטרה, אמרה העדה שהיא הגזימה שם, ואינה זוכרת דברי איום ספציפיים שאמר לה הנאשם: "נכון שאמרתי שאחרי שהוא איים כי הוא איים. הוא אמר לי שאני בוגדת בו, ואמר לי דברים לא יפים וקללות, ודברים, אבל בדיוק אם הוא איים, לא זוכרת בדיוק את המילים". כשביקש התובע לברר אם היא טוענת שלא אמרה את הדברים בחקירה או שאינם זוכרת אותם, השיבה העדה: "לא זוכרת מה היה, או לא רוצה גם לזכור, רוצה להדחיק את זה. זה היה ונשכח". עוד אמרה העדה שאמנם הסתכלה מן החלון, אך לא ראתה את הנאשם שובר "את הרכב". העדה סיפרה כי כיום היחסים בינה לבין הנאשם טובים. העדה לא הייתה בטוחה אם היא צילמה את הסרטון והתמונות שבידי התביעה.

    

4. בחקירה הנגדית סיפרה העדה שבן הזוג של אִמהּ הוא שהזמין את המשטרה בבוקר שלאחר המקרה. זאת, אף על פי שבניגוד אליה, לאִמה ולדודתה הוא לא נכח בזמן הוויכוח בינה לבין הנאשם שהיה בלילה. העדה אישרה את דברי הסניגורית שלפיהם הנאשם לא איים עליה אלא רק קילל אותה, ושיכול להיות שהדברים שסיפרה בחקירה לא היו ולא נבראו. עוד אישרה שבאותה תקופה חשבה להתגרש מן הנאשם ורצתה למנף את התקרית לטובתה בהליך זה ולשם הרחקת הנאשם מן הבית. העדה אישרה שמפתחות האופניים החשמליים היו בתוך המכונית, ושהיא סירבה לתת לנאשם את מפתחות המכונית. לדברי העדה, המכונית שחלונותיה נשברו שייכת לאחותה.

    

5. הואיל והעדה סטתה בעדות בבית המשפט מן הדברים שמסרה בעדותה במשטרה, קיבלתי את הודעותיה שם מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. בעדותה הראשונה מ-20.9.2024 (ת/3) אמרה העדה שכשחזרה לבית מירושלים התחיל ויכוח בינה לבין הנאשם והוא איים שירצח אותה מתוך שינה, שיחנוק אותה, שיחתוך לה את הגרון, וישרוף אותה ואת המכונית וכן את העסק שלה, "ישלח לה ערבים לעסק" ו"יזיין אותה". זאת, אחרי כשנה שהיא מאוימת. אחרי שאיים עליה, ירד הנאשם למטה, "עלה על האופניים, לקח אבן והתחיל לנפץ את הרכב" – ניפץ את השמשה הקדמית ואת חלון הדלת האחורית של המכונית. לדבריה, חודש קודם לכן הנאשם שבר את הטלפון שלה, והיא גם הזמינה את המשטרה כי איים לרצוח אותה. לדבריה, הרקע למעשיו של הנאשם נעוץ בכך שראה בטלפון של בִּתם חיפושים אחר כדורגלנים, ולכן חשב שאשתו "בוגדת בו" (הילדה שלה שייך הטלפון היא ילדה קטנה ולכן הנאשם הניח שאשתו היא המחפשת באמצעותו).

    

6. בעדות נוספת שנגבתה ממנה ב-10.10.2024 סיפרה העדה כי המכונית, שאת חלונותיה ניפץ הנאשם, רשומה על שם אחותה, אך שייכת לה עצמה ולנאשם. המכונית אינה רשומה על שמם כיוון שהנאשם מוכרז פושט רגל. לדברי העדה, הנאשם ניפץ את החלונות באבן, אך היא לא ראתה זאת. העדה עמדה על טענתה שהנאשם איים עליה, אך אמרה שאיש לא היה עד להשמעת האיומים. העדה ביקשה שהתיק ייסגר כיוון שהשלימה עם הנאשם והוא הולך לטיפול.

    

7. בסרטון מצלמת הגוף של אחת השוטרות שהגיעה לביתם של המתלוננת והנאשם בבוקר שלאחר המקרה, תועדו מפגשה של השוטרת עם המתלוננת והשיחה ביניהן. בתחילת הסרטון, השוטרות נראות נכנסות לבית בליווי גבר מבוגר שהמתין להן מחוץ לבית (כנראה בן זוגה של אִמהּ של המתלוננת). השוטרות פוגשות את המתלוננת שנראית רגועה ואינה ממהרת לקטוע את ענייניה כדי לשוחח עם השוטרת. המתלוננת מבקשת כי השיחה ביניהן תתנהל מחוץ לבית כדי שבִּתהּ לא תשמע אותה, והן נראות יוצאות מן הבית. השיחה המתועדת נפתחה בשאלת השוטרת: "זה אבא שלהן?" ובתשובת המתלוננת: זה ששבר? כן" תוך עשיית מחווה עם היד לכיוון המכונית. אחר כך שאלה השוטרת: "מה הסיפור איתו?", והמתלוננת השיבה: "לא יודעת, התלונן, התעצבן, כל הזמן מאיים עליי". בתגובה שאלה השוטרת: "מה זה מאיים, מה הוא אומר?", והמתלוננת השיבה: "אני אהרוג אותך. אני זה. אני זה. אני זה. אתמול רבנו – שבר את האוטו". בתשובה לשאלת השוטרת, אמרה המתלוננת שהיא מעוניינת להתלונן, אך הביעה פליאה על כך שלשם כך עליה להגיע לתחנת המשטרה, ואין די בכך שדיברה עם השוטרת. יש לציין שהשוטרת לא תיעדה את חלונות מכוניתם של המתלוננת והנאשם, אך נראה בסרטון שחלון הדלת האחורית בצד שליד הנהג חסר, כך שאולי זהו החלון שנשבר על ידי הנאשם.

    

8. בעדותו הראשית סיפר הנאשם כי בבוקר שלפני האירוע נושא האישום הראשון, נסעה אשתו כהורה מלווה לטיול של כיתתה של בִּתם בת השש, והן חזרו בסביבות 2:00 בלילה. כשחזרו, שאל הנאשם את אשתו מי גולש בטלפון של בתם, שבו ראה "כל מיני חיפושים – שחקני כדורגל וזה". אשתו כעסה על שאלותיו, ואמרה לו ש"יקום ויזדיין מהבית" בצירוף קללה. הוא קם ויצא מן הבית כשהוא נועל אותו אחריו, בעוד אשתו ממשיכה לגדפו. כשהגיע למטה צעקה לו אשתו שישאיר את מפתח הבית. הוא זרק את המפתח לכיוון חלון דירתם בקומה השנייה, אך הוא נחת אצל השכנים. הוא רצה לנסוע באופניים החשמליים שלו, אך נזכר שהמפתח שלהם נמצא במכוניתם שבה נהגה אשתו באותו יום (הוא עצמו היה בתקופה של שלילת רשיון נהיגה). הוא צעק לה מספר פעמים שתפתח את המכונית, אך היא התעלמה. אחרי שראה שאין אנשים בסביבה, לקח אבן, שבר שני חלונות של המכונית, הכניס את ידו למכונית, ולקח את מפתחות האופניים. הנאשם הכחיש את הטענות שאיים על אשתו ושבר את הטלפון שלה. כרקע להגשת התלונה טען הנאשם שבן הזוג של אִמהּ של אשתו עודד אותה להתלונן, כיוון שהוא חומד את הדירה שבה הם מתגוררים, ומעוניין שילדיו הם שיקבלו אותה.

    

9. בחקירתו הנגדית טען הנאשם שאשתו צעקה לו ש"יזדיין מהבית" גם כשביקש ממנה מלמטה שתפתח את המכונית. הנאשם הכחיש ששבר את חלונות המכונית אחרי שכבר רכב על האופניים. לדבריו, נזקק לאופניים החשמליים, שמפתחותיהם היו בתוך המכונית, כדי לנסוע לבית אִמוֹ. קשה להבין מן הפרוטוקול את תשובתו של הנאשם לשאלת התובע כמה חלונות של המכונית שבר באמצעות אבן. הנאשם הסביר ששבר את השמשה הקדמית באזור שמעל תא הכפפות כדי להושיט יד לתוך המכונית ולפתוח את הדלת. הנאשם הסכים שהתנהגותו הייתה קיצונית, אך אמר שלא התכוון להעביר בכך כל מסר לאשתו, וסבר שביקורתו של התובע על נקודת שבירת החלון אינה ממין העניין, ושבהתחשב במניע המעשה ובכך שנעשה כשאיש אינו צופה בו, לא היה בו כדי להפחיד את אשתו או כל אדם אחר.

    

10. הנאשם הביע את דעתו שאשתו התלוננה עליו בפני השוטרים שהגיעו לביתם כדִקְלוּם באוזני בן הזוג של אִמהּ שעמד לידה, ושב והכחיש שאיים עליה או שבר טלפון שלה. לדברי הנאשם, אם אשתו אמרה שנהג כאמור באישום השני, הרי שהיא משקרת. לדבריו, אינו יודע איך נשבר לאשתו הטלפון, וציין שבתם "שוברת לה את הטלפון כל יום".

     

11. בהודעתו במשטרה (ת/5) סיפר הנאשם שבמקום להשיב לשאלותיו כשהתווכחו, אמרה לו אשתו: "קוּם, זדיין לי מהבית". לדבריו, נישק אותה, לקח שקית עם בגדים, ויצא מן הבית. אשתו אמרה שישאיר לה את המפתח, והא זרק אותו דרך החלון. אחרי שיצא מן השער גילה שאין ברשותו מפתח של האופניים, וצעק שיפתחו לו. הוא היה עצבני. לאחר שלא הצליח לשבור את השמשה הקדמית, שבר את השמשה האחורית, לקח את המפתח מתא הכפפות, סגר והלך. לדבריו, המכונית שייכת לו ולאשתו, אך רשומה על שם אחותה. הנאשם הכחיש את הטענה שאיים על אשתו. לדבריו, הרקע לוויכוח היה נעוץ בכך שראה שבטלפון של בתם בת החמש נעשו חיפושים אחר כדורגלנים שונים – חיפושים שלא מתאימים לילדה. הנאשם גם הכחיש ששבר את הטלפון של אשתו.

     

12. עיון בהודעתו השנייה של הנאשם במשטרה (ת/6) מעלה כי הנאשם אישר שניפץ באמצעות אבן את השמשה הקדמית וחלון אחורי של המכונית, אך לדבריו סבר שמותר לו לעשות כן כדי להוציא את מפתחות האופניים אחרי שלא פתחו לו את דלת המכונית, כיוון שמדובר במכונית שלו (בבעלות משותפת עם אשתו) שלא היה בה איש באותה שעה. לדבריו, אילו היה רוצה לגרום נזק היה יכול לנפץ את כל חלונות הרכב.

     

13. חוקרת המשטרה שרון הסבירה בעדותה כי דודתה של המתלוננת לא נחקרה כיוון שלא רצתה להתייצב לחקירה ולא הייתה דרך לאלצה לעשות כן. השוטרת שיר, שהגיעה לביתה של המתלוננת, סיפרה כי מי ש"פתח את האירוע" הוא בן הזוג של אִמהּ של המתלוננת.

     

    הערה לעניין ראיות דיגיטליות

     

14. במהלך המשפט ביקשה התביעה להגיש תמונות וסרטון שלא היה ברור מי צילמם, ולכן לא קיבלתי אותם כראיות.

     

     

15. בהקשר זה אני מוצא מקום לציין כי בראשית ימי המדינה נקבעו תנאים מחמירים לקבילותן של ראיות שנוצרו באמצעות מכשיר. כך נקבע למשל בעניינן של הקלטות אודיו כי "כדי שיהיה בידו של בית המשפט להחליט על קבלת סרט ההקלטה, או התקליט, יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של כמה תנאים מוקדמים, היינו: (1) כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים; (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; (6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי" (ע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.5.1959)).

     

16. נראה כי עם השנים פחתה עמידתם של בתי המשפט על הוכחת תנאים אלו. בעניין זה אף כתב מפורשות השופט אורי שהם בע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16.11.2016): "אינני סבור כי יש לעמוד על קוצו של י' בהוכחת כל אחד ואחד מהתנאים. הדברים אמורים במיוחד בנוגע לתנאים בדבר הוכחת תקינותו של מכשיר ההקלטה וכשירותו של המקליט... לשיטתי, ועל יסוד האמור לעיל, ראוי לנסח מחדש את התנאים המרכזיים לקבילותה של הקלטה, באופן שבתי המשפט יעמדו, באופן דווקני, על קיומם של שני תנאים מרכזיים: הוכחת מהימנותה של ההקלטה, כמשקפת את אשר נאמר בין הצדדים לשיחה במועד ההקלטה; וזיהוי כהלכה של הדוברים באותה שיחה. בשלב של בחינת מהימנותה של ההקלטה, ניתן להדרש גם לשינויים ולמחיקות, שאולי נעשו בה, ומידת השפעתם על התוכן הרלוונטי, בגינו הוגשה ההקלטה. סבורני, כי בחינה קפדנית של מהימנות ההקלטה עשויה ליתן מענה לחשש, כי דווקא עקב חידושי הטכנולוגיה קל יותר לזייף תוכנה של הקלטה, מבלי להותיר עקבות מוחשיים".

     

17. בימים אלו, שבהם כמעט כל אדם יכול תוך שימוש בתוכנות בינה מלאכותית לייצר תמונות, סרטונים וקבצי קול שלא ניתן יהיה לזהות כי אינם אמיתיים באמצעות האזנה, צפייה או התבוננות בהם, עולה שוב חשיבות ההקפדה על כללים לקבילות ראיות מעין אלו. תנאי ראשון לקבילותן של ראיות שכאלה הוא ידיעת מקורן – באיזה מכשיר תועדו, מי הפעיל את המכשיר וכיצד הגיעו לתיק החקירה. זאת, על מנת שניתן יהיה לבחון את המכשיר, את מהימנות מפעיל המכשיר ויושרתו כמו גם את אלו של מי שהעביר את הראיה לגוף החוקר. לכך יצטרכו להצטרף כלים מקצועיים ומומחים שיוכלו להעריך אם מדובר בתיעוד אמיתי או מפוברק.

     

18. לנוכח האמור לעיל ואופן תיעוד מקור הראיות בתיק שבפניי ברור שעל המשטרה ויתר גורמי האכיפה לשפר את האופן שבו מתועדת הגעתן של ראיות דיגיטליות לתיק החקירה. כל ראיה דיגיטלית המצויה בתיק החקירה צריכה להישמר יחד עם מידע על מועד העברתה, זהות מי שהֶעֱבִירהּ ואופן העברתה, ובמקרים שהדבר אפשרי גם תוך שימור נתוני המטא-דאטה של הקובץ שמשמרים את מועד יצירת הקובץ ואופן יצירתו (כלומר, מידע על המכשיר שבו נוצר).

     

    הכרעה

     

19. את עדותה של המתלוננת בבית המשפט יש לראות על רקע העובדה שמדובר באשתו של הנאשם ועל רקע יחסיהם התקינים כיום. נראה היה בבירור שהמתלוננת אינה מעוניינת בקיומו של המשפט, ולכן אינה משתפת פעולה עם התובע.

     

20. לנוכח העובדה שכאשר חזרה העדה למשטרה על מנת לבקש שהתיק נגד הנאשם ייסגר כיוון שהם התפייסו והנאשם הולך לטיפול, עדיין עמדה על טענתה שהנאשם איים עליה, יש להניח שלתפיסת המתלוננת הנאשם אמנם איים עליה (בין אם במועד שבו עוסק האישום הרלוונטי בכתב האישום ובין אם במועד אחר).

     

21. כשהעידה המתלוננת בפניי, היא לא הכחישה את טענתה המקורית שהנאשם איים עליה. ואולם, לאחר שהתובע נתן לה לקרוא את עדותה במשטרה, שבה ייחסה לנאשם את השמעת האיומים שפורטו בכתב האישום, אמרה המתלוננת, באופן שנתפס אצלי כתגובה אותנטית ואמינה למה שקראה, כי הגזימה שם. לכך מצטרפות מספר עובדות נוספות. ראשית, בעדותה השנייה במשטרה לא פירטה העדה את דברי האיום שלטענתה אמר לה הנאשם. יתר על כן, בשיחתה עם השוטרת שהגיעה לדירתה בבוקר שלאחר המקרה לא אמרה העדה מפורשות שהנאשם איים עליה באותו לילה, אלא שהוא "כל הזמן מאיים עליה", וכשהתייחסה למה שקרה באותו לילה אמרה: "אתמול רבנו – שבר את האוטו". כלומר, לא ניתן להבין מן הדברים שאיומים הושמעו באותו לילה. כמו כן, בשיחה עם השוטרת שהגיעה לביתה לא נזכרו האיומים שיוחסו לנאשם בכתב האישום, אלא המתלוננת אמרה שהנאשם מאיים שיהרוג אותה (פועל שלא נזכר בכתב האישום). על כך יש להוסיף שהמשטרה לא חקרה את אִמהּ של המתלוננת או את דודתה של המתלוננת, אף על פי שככל הנראה לפחות אחת מהן הייתה עדה לעימות בין הנאשם למתלוננת.

     

22. תוצאת האמור לעיל היא שגם אם בלשון המעטה קשה לקבל את טענת הנאשם שלאחר הריב עם אשתו יצא מן הבית באופן תרבותי תוך מתן נשיקה לאשתו, עדיין איני יכול לקבוע על בסיס עדותה של אשתו ברמה שמעבר לספק סביר מה בדיוק אמר הנאשם (התובע עצמו אמר בסיכומים שיתכן שהמתלוננת הגזימה). גם אם קיימת הסתברות גבוהה לכך שמדובר היה באיומים, הואיל ואינני יכול לקבוע ברמה שמעבר לספק סביר מה היה מלל הדברים, אינני יכול לקבוע כי אמנם מדובר היה באיומים במובנם החוקי, ואני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים שלא הוכחה מעבר לספק סביר.

     

23. מן הראיות שהובאו בפניי ופורטו לעיל עולה כי לאחר הריב בין הנאשם לאשתו, הנאשם ירד מן הבית ושבר חלקית את השמשה הקדמית במכונית השייכת לו ולאשתו (כנראה מעל תא הכפפות) וכן חלון של דלת אחד המושבים האחוריים של המכונית (שרשומה רק באופן פורמאלי על שם אחותה של המתלוננת). מן הסיבות שאפרט להלן לא ניתן לדחות את טענת הנאשם שעשה זאת כדי להוציא מן המכונית את מפתח האופניים החשמליים שלו, ולנסוע מן המקום על מנת ללון בביתה של אמו. ראשית יאמר שמדובר בטענה שקשה להמציא ואף המתלוננת לא שללה אותה. על כך יש להוסיף שהנזק למכונית היה ממוקד ומתאים לטענה שהנאשם ביקש לקחת חפץ שהיה בתא הכפפות, ולאחר שלא הצליח לעשות זאת דרך השמשה הקדמית נאלץ לשבור חלון צדדי (גם אם לא מדובר בשבירה שתוכננה באופן מיטבי, שהרי אילו היה שוקל את הדברים בתבונה יתכן שמראש הנאשם היה שובר דווקא את החלון של הדלת של המושב שליד מושב הנהג כפי שאמר התובע). כמובן, בהתאם להוראות הדין הפלילי די בכך שמתקיים ספק סביר בעניין זה. כמו כן, לנוכח עדותה במשפט של המתלוננת שתאמה את עדותו של הנאשם, יש להניח לטובת הנאשם ששבר את החלונות כשאשתו לא הייתה עדה לכך. אינני יכול גם לדחות את טענתו שעשה זאת לאחר שאשתו לא פתחה כבקשתו את המכונית על מנת שיוציא ממנה את המפתח.

     

24. הסניגורית טענה כי בנסיבות העניין מותר היה לנאשם לשבור את חלון המכונית על מנת לקחת ממנה את מפתח האופניים החשמליים. זאת, כיוון שלא מתקיים היסוד "שלא כדין" שבהגדרת העבירה של היזק בזדון לרכוש לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. אני דוחה טענה זו. ראשית, הנאשם הואשם בעבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה שכלל לא כוללת רכיב כזה, אלא עוסקת בפגיעה במזיד ברכב, ו"מזיד" לפי סעיף 90א לחוק עניינו במודעות בלבד. יתר על כן, בהתחשב בכך שהמכונית נמצאת בבעלות משותפת עם אשתו, קשה היה לקבל טענה זו גם אילו הואשם הנאשם בעבירה לפי סעיף 452 לחוק (לניתוח הסוגיה ראו למשל: ת"פ (קריות) 31224-03-17 מדינת ישראל נ' פלוני (11.6.2018)).

     

25. לחילופין טענה הסניגורית כי עומד לנאשם בעניין עבירה זו סייג זוטי הדברים. בהקשר זה מן הראוי להדגיש מספר נסיבות: א. מדובר ברכב שנמצא בבעלות הנאשם ואשתו ולא בבעלות אדם זר. ב. הנזק שנגרם לרכב היה קטן יחסית. ג. הנאשם שבר את החלון כדי לעזוב את המקום אחרי שרב עם אשתו. ד. לא הייתה לנאשם דרך אחרת להגיע למפתחות האופניים החשמליים מבלי ליצור מגע עם אשתו. ה. הנאשם גרם את הנזק בשעת לילה כשאיש אינו צופה בו (כלומר, לא היה צופה שיבהל מכך).

     

26. סייג זוטי הדברים הקבוע בסעיף 34יז לחוק העונשין קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". בפסיקה נקבע שאמנם כדי לקבוע כי מעשה מסוים הוא בגדר זוטי דברים עליו להיות קל ערך מבחינת השקלול הכולל של ארבעת הרכיבים המנויים בסעיף, אך הרכיב המרכזי הוא זה של אינטרס הציבור (ראו למשל: ע"פ (מחוזי חיפה) 80588-12-24 מדינת ישראל נ' פלונית (4.5.2025). בית המשפט העליון כתב בהקשרו של סייג זה ש"בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו אם מעשה העבירה הצמיח מידה מזערית של סכנה לציבור" (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (14.7.2005), שגם בו הוזכרה מרכזיותו של רכיב האינטרס הציבורי בעת שבוחנים אם סייג זוטי הדברים מתקיים).

     

27. אני מוצא כי שילובן של הנסיבות שמניתי בפסקה 25 לעיל מכניס את מעשהו של הנאשם לגדרו של סייג זוטי הדברים. הערך החברתי הבסיסי שעליו מגן סעיף העבירה שבו הואשם הנאשם הוא זכות הקניין. זכות זו זוכה להגנה מיוחדת כאשר מדובר בכלי רכב הן משום חשיבותם לתפקוד של אדם בחיי היומיום שלו, הן משום ערכם הכלכלי הגבוה והן משום הקלוּת בפגיעה בהם בעת שהם חונים במרחב הציבורי. לשם בחינת התקיימותו של סייג זוטי הדברים בהיבטים של טיב המעשה ותוצאתו בהקשר של זכות הקניין רלוונטיים הן הנזק המצומצם שגרם הנאשם למכונית והן העובדה שמדובר ברכב שהוא בעלים במשותף שלו. כאמור לעיל, בהקשר של נסיבות ביצוע העבירה המעשה היה קל ערך גם מן הבחינה שהוא נעשה בשעת לילה כשאיש לא הבחין בו, ולכן לא היה בו כדי לזרוע בהלה. יתר על כן, כאשר בוחנים את החלופות הריאליות שעמדו בפני הנאשם לשבירת חלון המכונית לשם הוצאת מפתחות האופניים החשמליים ונסיעה לבית אִמו – להישאר לישון בבית לאחר הריב עם אשתו או לחזור הביתה ולהתעמת איתה על מנת שתפתח את המכונית כך שיוכל להוציא מתוכה את מפתחות האופניים החשמליים – הרי שלא רק שמדובר בנסיבות שהופכות את המעשה למעשה עבירה קל ערך מבחינת האינטרס הציבורי, אלא שהנאשם בחר בחלופה העדיפה מבחינת האינטרס הציבורי שהיה שיחסך עימות בין הנאשם לאשתו – הנאשם הִקְטין במעשהו את הסכנה לפגיעה ולא הגדיל אותה (האפשרות שהנאשם ילך ברגל לבית אמו המתגוררת בעיר אחרת או יישן ברחוב אינן נראות ריאליות, ובהתחשב בשעת ההתרחשות נראה כי גם לא הייתה תחבורה ציבורית או אפשרות לפנות לאדם אחר בבקשה ללון אצלו). ברקע האמור לעיל יש להוסיף כי בהתאם להוראות סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין אם "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

     

28. לנוכח האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מן העבירה של חבלה ברכב.

     

29. אשר לאישום בשבירת מכשיר טלפון שהוכחש על ידי הנאשם. המתלוננת כלל לא העידה על מעשה זה בבית המשפט ואף לא נשאלה עליו על ידי התובע גם בשלב שחקר אותה נגדית. לפיכך, כאשר מצד אחד ניצבת עדות המתלוננת במשטרה, שבהיבט אחר שלה אמרה המתלוננת בבית המשפט שהגזימה, ומנגד עומדת הכחשה של הנאשם, נותר אצלי ספק סביר באשמת הנאשם בקשר לעבירה זו של היזק בזדון לרכוש, ואני מזכה את הנאשם גם ממנה.

     

30. לנוכח האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

     

31. לסיום, אני מוצא מקום להעיר כי אמנם חששם של גורמי האכיפה מתוצאות טראגיות הוא מובן, ומצדיק מאבק נחרץ בעבירות המבוצעות בתוך המשפחה. בצד זאת ראוי לכבד את האוטונומיה של המתלוננות, ולשקול גם את עמדתן בקשר לאופן ניהולם של תיקים. זאת, בין היתר על רקע קיומן של חלופות להגשת כתב אישום כגון המוסד של סגירת תיק בהסדר מותנה וחלופות טיפוליות שונות.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתנה היום, 23 ביוני 2026, במעמד הצדדים.