ת"פ 22380-02-13 מדינת ישראל נ' ב.י.

נרשמה הודאתו של הנאשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בן זוג ואיומים.

בתאריך 25/10/12 בעקבות ויכוח שנתגלע בין הנאשם לבין אשתו – המתלוננת, דרש הנאשם כסף מן המתלוננת, דחף אותה ותפס בידה בחוזקה.

בתאריך 30/10/12 בעקבות ויכוח שנתגלע בין הנאשם למתלוננת, אודות אובדן מכשיר טלפון נייד, היכה הנאשם בגופה של המתלוננת באמצעות אגרופיו, ובתגובה לכך הדפה אותו התלוננת לכיוון הכיור. הנאשם אחז בצווארה של המתלוננת ובתגובה לכך נשכה אותו המתלוננת בידו.

במהלך אירועים אלה, איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה כי זהו יומה האחרון.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננת חתך בשפה התחתונה וסימן אדום בסנטרה.

לנאשם נגרמו שריטות בפניו ובגבו וסימן נשיכה בידו.

התביעה הציגה את ההסכמה בין הצדדים לפיה באם יתקבל תסקיר שירות מבחן חיובי בעניינו של הנאשם, תעתור התביעה להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר מותנה בעוד הסניגור יטען לאי הרשעתו.

התביעה הפנתה אל התסקיר לפיה אכן נרתם הנאשם לטיפול, אך הדגישה כי הוא אך מצוי בראשיתו של טיפול זה וניכר כי עדיין קיימים דפוסים נוקשים בחשיבתו.

לטעמה של התביעה, אין המקרה שבפניינו מקרה מתאים בו יימנע ביהמ"ש מהרשעתו של נאשם על פי ההלכה הפסוקה.

מדובר, כך טענה התביעה, במקרה של אלימות במשפחה, בו יש ליתן משקל לאינטרסים הציבוריים ואף לא הוכח באופן קונקרטי כי הרשעה תפגע בנאשם באופן ממשי. על כן, עתרה להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר מותנה, בצד התחייבות והטלת צו מבחן.

ב"כ הנאשם הדגיש בטיעוניו כי חלפו שנתיים מאז ביצוע המעשים וכי מאז לא הסתבך הנאשם במעשים נוספים. מדובר בהסתבכותו הראשונה של הנאשם שהוא נעדר עבר פלילי.

הנאשם עבר טיפול קבוצתי ומצוי כיום בטיפול זוגי. הוא הודה בכתב אישום מתוקן וחסך בזמן שיפוטי יקר.