ת"פ 20263-01-11 מדינת ישראל נ' ש'

הרקע:

הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי, לפי סעיף 368ב (א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 22/10/2008 או בסמוך לכך, הנאשמת הכתה את בנה הקטין מ' בראשו באמצעות נעל. כתוצאה מכך נגרמה ל-מ' חבלה והוא נזקק לתפרים בראשו. אותה עת היה מ' כבן 14 שנה.

תמצית טיעוני הצדדים:

בטיעוניה לעונש ציינה המאשימה כי העבירה שביצעה הנאשמת הינה חמורה, ולפיכך לא ניתן לוותר על הרשעתה.

לטענת המאשימה, הערך החברתי המוגן שנפגע כתוצאה ממעשי הנאשמת הינו שלמות גופו, בטחונו וכבודו של קטין חסר ישע, אשר הורהו אמור לספק לו תחושה של תמיכה ובטחון.

המאשימה טענה כי פוטנציאל הנזק הגלום במעשה התקיפה הוא רב, שכן הנאשמת היכתה את בנה בראשו.

לסברת המאשימה, העובדה שאם תקפה את בנה הקטין, כשהיא לעצמה, מצדיקה החמרה בקביעת מתחם הענישה.

לאור האמור סבורה המאשימה כי מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצעה הנאשמת נע בין מספר חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד לשנת מאסר בפועל.

המאשימה ציינה כי הנאשמת הורשעה בעבירה דומה בשנת 2007, וכי את העבירה הנוכחית ביצעה זמן קצר לאחר מכן, בזמן שתלוי ועומד נגדה עונש מאסר מותנה.

עם זאת, לנוכח הודאתה של הנאשמת ומצבה הנפשי, ביקשה המאשימה להטיל עליה עונש המצוי ברף הנמוך של המתחם, וכן להפעיל את המאסר המותנה, כך שבסך הכל תרצה הנאשמת מספר חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח.