ת"פ 19901-02-14 מדינת ישראל נ' סרסור

רקע

1. הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של עיסוק ללא רישיון או היתר זמני, עבירה לפי סעיף 14 יחד עם סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968, וסעיף 1 יחיד עם פריט 5.1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, וכן בעבירה של פינוי פסולת לאתר לא מורשה, עבירה לפי סעיפים 7(ד) ו-13(ב)(4א) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד- 1984. הנאשם זוכה מעבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים, בניגוד לסעיף13(ב)(1)(א) יחד עם סעיף 2 ו-(4א) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד- 1984.

    

   1. בהכרעת הדין קבעתי כי ביום 12.10.12 בין השעות 17:30-15:00, הגיעו שלוש משאיות עמוסות פסולת בניין, והשליכו פסולת בניין באתר לא מורשה בשלוש הזדמנויות שונות. עוד נקבע כי הנאשם היה בתקופה הרלוונטית הבעלים של המשאיות האמורות ועסק בהובלת פסולת ללא רישיון עסק.

       

   2. בהכרעת הדין דחיתי את טענת הנאשם לפיה לא היה מדובר בפסולת בניין.

       

       

       

      טיעוני הצדדים

       

   3. ב"כ המאשימה טענה כי העבירה בה הורשע פוגעת בערך החברתי של ההגנה על הסביבה וכי בתי משפט פסקו כי אין להקל ראש בעבירות אלו לאור העובדה שמשאבי הטבע בארץ מוגבלים. התובעת הפנתה לע"פ 6990/10 ולע"פ 71018/99. לדברי התובעת, בקביעת העונש יש לתת משקל לעובדה שמדובר בעבירות שמטרתן גריפת רווח כלכלי. עוד נטען כי העבירה פוגעת בתחרות ההוגנת של העוסקים באופן חוקי בהשלכת פסולת לאתרים מורשים.