מדינת ישראל נ' סימנובסקי

בפתח הדברים, אני מודיעה לנאשם כי הוא זכאי.

לא הוכח, במידה העולה על ספק סביר, כי הנאשם ביצע עבירות על פי החוק לאיסור הלבנת הון, אשר יוחסו לו בכתב האישום.

אבהיר להלן את נימוקי החלטתי לזכות את הנאשם.

כתב האישום ויריעת המחלוקת

1. החוק לאיסור הלבנת הון, נחקק בשנת 2000 לשם סיוע במאבק בפשיעה חמורה. תכליתו של החוק היא למנוע הלבנת הון, כך שפירות אסורים, שמקורם ברווחים מביצוע עבירות, לא ייטמעו במערכות פיננסיות כשרות. איתור פעולות כספיות חריגות, נועד, על פי תכלית החוק, לסייע בחקירה ובמיגור של עבירות פליליות שהניבו את אותם הכספים נשוא הפעולות.

    

   בהתאם להוראת החוק (פרק ח'), הוקמה בישראל רשות מוסמכת לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, שייעודה הוא ריכוז מידע שמקורו בדיווחים פיננסיים אשר חוק הלבנת ההון מחייב. החוק מסדיר את סמכויות העברת המידע מהרשות המוסמכת לגורמים שונים, בהם משטרת ישראל, שרות הביטחון הכללי ורשויות המס, לשם קידום תכליתו של החוק - לחשוף פשיעה ולהיאבק בה.

    

   כאמצעי לאתר רכוש שמקורו בעבירה, וכדרך לאיסוף מידע על פעולות פיננסיות חשודות, הטילו חוק איסור הלבנת ההון והצווים שמתוקף החוק, חובות והגבלות על גורמים פיננסיים פרטיים, דוגמת בנקים, נותני שירותי מטבע ואשראי, ועוד. סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, מסדיר את האמצעים החוקיים שדרכם ניתן לחייב תאגידים בנקאיים ונותני שירותים פיננסיים בפעולות שונות של פיקוח ודיווח על נתוניהם של לקוחות מקבלי השרות.

    

   בנק הדואר הנו תאגיד בנקאי, אשר מחויב על פי החוק ועל פי סעיף 11 (א) לצו איסור הלבנת הון, לדווח לרשות המוסמכת על כל פעולה של הפקדה או של משיכת מזומנים השווה או העולה על סכום של 50,000 ₪.

    

   אין מחלוקת כי הנאשם עסק בתקופה הרלוונטית במתן שירותי מטבע, מעסק בעיר צפת (להלן: "צ'יינג'"), וכי היה "נותן שירותי מטבע" מורשה (להלן "נש"ם") .

    

   הנאשם החזיק חשבון בבנק הדואר, שמספרו 2236675 (להלן: "חשבון בנק הדואר", וגם "החשבון").