מדינת ישראל נ' מורשתי

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים. כעולה מעובדות כתב האישום, ביום 5.7.16 הגיע הנאשם למחנה צבאי ליד צומת פלוגות, יצא מרכבו, הניח כומתה על ראשו והצדיע לקיר הבסיס ועליו כיתוב שם המחנה. כאשר ניגש אליו חייל לשאול אותו פשר מעשיו, הוציא הנאשם קופסת סיגריות, זרק אותה באגרסיביות על הרצפה ומעך אותה ברגליו. הנאשם שאל את החייל אם הוא מכיר את ליברמן, ואז קרע את הסיגריות לגזרים ואמר: "זה מה שאני אעשה לו ולביבי". בכך, לפי הטענה, איים הנאשם על החייל בפגיעה שלא כדין בגופם וחירותם של ראש הממשלה ושר הביטחון.

רקע כללי

1. בפתח הדיון העלה הסניגור טענות מקדמיות המחייבות לדעתו ביטול האישום בטרם מענה. גם אם לא נעשתה הפנייה להוראות החוק, הרי שהלכה למעשה נטען, כי בהתאם להוראות סעיפים 149 (3) (4) או (10) לחוק הסדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ"), העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות בנסיבות העניין, עבירה של איומים, וכן כי הגשת כתב האישום פסולה, שכן שמדובר בפגיעה לא ראויה בחופש הביטוי.

2. התביעה בתגובה, טענה כי בעבירת האיומים, אין הכרח כי האיום יישמע ישירות על ידי האדם המאוים. התביעה הפנתה למספר פסקי דין, בהם נאמרו איומים כלפי שופטים או אנשי ציבור אחרים, באזני אנשים אחרים ולא המאוימים עצמם, ולמרות זאת קבעו בתי המשפט כי מדובר בעבירת איומים. התביעה לא התייחסה בתגובתה לסוגיה של פגיעה בחופש הביטוי. בהשלמת טיעון שהוגשה ביום 5.4.17, נטען כי יש לבחון את האיומים לפי השפעתם על האדם הרגיל, והעובדה שזומנה ניידת מעידה על תחושת הפחד של החייל.

    

   טענה כי עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה

3. אף שהסניגור טען גם לפגם בשיקול הדעת של התביעה, שכן מדובר בפגיעה בחופש הביטוי, הרי שהטענה המרכזית של ההגנה היתה, כי עובדות כתב האישום אינן מגלות, בנסיבות העניין, עבירה של איומים.

4. כב' השופט קדמי קובע בספרו, כי מדובר בטענה מקדמית, לפיה העובדות המיוחסות בכתב האישום לנאשם, אינם מכוננים פוטנציאל ממשי להרשעה. כל עוד ניתן לתקן את הפגם, ייטה בית המשפט לתיקון כתב האישום, על פני ביטולו, שכן תכליתה של ההוראה להבטיח לנאשם דיון הוגן ולמנוע קיפוח של הגנתו (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א', מהד' תשס"ט 2009, ע' 1293-1297).

5. מכאן שלא פשוט לקבל טענה מקדמית כזו, לפני שנשמעו ראיות, ורק במקרים חריגים ימצא בית המשפט כי הפגם בכתב האישום הוא כזה, שלא ניתן לרפאו ע"י תיקון כתב האישום, ויש הכרח בביטול האישום. עם זאת, על בית המשפט להשתכנע כי קיים פוטנציאל ממשי להרשעה, אם יוכחו העובדות שבכתב האישום.

    

   עבירת האיומים

6. סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 קובע: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב, או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו מאסר 3 שנים". כב' השופט קדמי קובע בספרו (י. קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק רביעי מהדורת תשס"ו – 2006, להלן: "קדמי"), כי הוכחת העבירה מחייבת הוכחה של יסוד עובדתי ויסוד נפשי: