ת"פ 12776-08-13 מדינת ישראל נ' מוטי הוניג הנדסה בע"מ ואח'

בהתאם לסע' 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מודיעה בזאת על החלטתי לזכות הנאשמים.

עיקרי ההליך דנן

1. על פי כתב האישום המתוקן, מיוחסת לנאשמת 1 עבירה על סעיפים 25א(א) ו-25ב(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – החוק); ולנאשם 2 מיוחסת עבירה של הפרת חובת פיקוח נושא משרה בתאגיד לפי סעיפים 25א(א), 25ב(ג) ו-26(ג) לחוק.

2. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות כתב האישום המתוקן (מיום 20.2.14) ולמסמכים שצורפו בהסכמה, כדלקמן:

   א.הנאשמת 1 (מכאן ואילך תקרא – הנאשמת) הינה חברה פרטית והנאשם 2 הינו מנהלה. הנאשמת העסיקה את העובד צביקה גרוסטן (להלן – העובד) החל מיום 23.7.07 ובינה לבין העובד נחתם חוזה העסקה (נ/1, להלן – הסכם ההעסקה), אשר קבע את זכותו של העובד לקרן השתלמות כדלקמן:

   "החל ממשכורת חודש אוגוסט 2008 תפריש החברה לטובת העובד קרן השתלמות – הבסיס להפרשה 75% מהשכר"

   עוד נקבע בהסכם ההעסקה כי שכרו של העובד ישולם בערכי נטו, כדלקמן:

   "תמורת עבודתו תשלם החברה לעובד שכר של 6,500 ₪ נטו".

   ב.עד חודש 12/09 בוצעו התשלומים לקרן ההשתלמות כסדרם ואילו בין החודשים 1/10 ועד 8/10 (כולל) (להלן – התקופה הרלוונטית. יוער כי המועדים תוקנו בכתב האישום המתוקן), לא העבירה הנאשמת כל תשלום לקרן ההשתלמות עבור העובד.

   ג.בכל אחד מתלושי השכר של העובד לתקופה הרלוונטית (מ/2) נרשם תחת "ניכויי חובה", סכום בסך 131 ₪, המיועד לקרן ההשתלמות, ואולם הסכום לא הועבר לקרן ההשתלמות בפועל.

   ד.העובד הגיש תלונה למאשימה.

   ה.במקביל הוגשה על ידי העובד בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו תביעה כספית כנגד הנאשמים ותביעה זו הסתיימה בפשרה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ביום 17.11.11 (נ/2).

   ו.ביום 26.11.12 נחקר הנאשם 2 ע"י חוקרת מטעם מנהל האכיפה וההסדרה (מ/1) בגין מספר נושאים שהעובד התלונן עליהם (בהם אי העברת ניכויים ליעדם, אי תשלום גמול עבור שעות נוספות, אי ניהול פנקס חופשה, אי תשלום פדיון חופשה). יחד עם זאת, כתב האישום דנן, אשר הוגש ביום 7.8.13, עניינו אך ורק סוגיית הניכויים לקרן ההשתלמות.

3. הנאשמים הודו כי הסכומים, שפורטו בכתב האישום, אכן לא הועברו לקרן ההשתלמות של העובד ואולם כפרו בטענה כי מדובר בניכויים מהשכר וטענו שמדובר בתשלומי מעסיק, שהוראת סע' 25ב(ג) לחוק אינה חלה עליהם. הנאשמים הוסיפו וטענו כי יש לזכותם מחמת הגנה מן הצדק ומחמת היות המעשה הנטען בגדר זוטי דברים. לבסוף טענו הנאשמים כי הרשעתם תהווה פגיעה לא מידתית, נוכח כלל נסיבות העניין.