ת"פ 12318-12-09 מדינת ישראל נ' ברכה

ביום 24/4/14 החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירת תקיפה בגין האישום השלישי שיוחס לו בכתב האישום.

הנאשם ערער על ההרשעה וטען כי יש מקום לזכותו כיוון שיש מקום לקבוע כי הוא נהנה מחסינות המהותית באישום זה. כן טען הנאשם לאכיפה בררנית ולמחדלי חקירה.

בע"פ 13515-06-14 קבע בית המשפט המחוזי: "בנסיבות שנוצרו דעתנו היא כי אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שינמק את החלטתו מדוע לא עומדת למערער החסינות המהותית...".

פסק הדין המנחה בסוגית החסינות הוא בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל ואח' פד"י מ"ט (1) 661 בפסק דין זה נקבעו שלושה מבחנים לצורך הקביעה האם פעילותו של חבר הכנסת היא "במילוי תפקידו כחבר כנסת".

המבחן שקבע המשנה לנשיא השופט ברק (כתוארו דאז) "מבחן הסיכון הטבעי" אומץ בפסיקה המאוחרת יותר כמבחן קובע.

בעמ' 684 בפסק דין פנחסי נאמר:

"ככל חוק אחר, נועד חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם להגשים את שלטון החוק, לרבות שלטון החוק בחברי הגוף המחוקק, ואת השוויון בפני החוק. תכליות אלה מצביעות על הצורך ליתן ללשון החוק פרשנות מצמצת".

בעמ' 685 לאותו פסק דין נאמר:

"תפקידו של חבר הכנסת משתרע על פעולות מותרות בלבד. עם זאת, פעולות מותרות אלה יוצרות מטבען אפשרויות של גלישה לביצוען הבלתי ראוי והבלתי חוקי.

גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה ומטיבה...".