ת"פ 1231-09.19 ינואר 2015

רקע וטענות הצדדים

1.הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") הורשעה בעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר, מבלי שערכה עמו הסכם בכתב ומבלי שדאגה לביטוח רפואי בעבורו וזאת בניגוד לסעיפים 2(א)(1), ו-2(א)(2), 2(ב)(2) ו-(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). הנאשם 2 (להלן: "הנאשם") הורשע באחריות נושא משרה לעבירות שבהן הורשעה הנאשמת וזאת בהתאם לסעיף 5, לחוק עובדים זרים.

2.לבקשת הנאשם, נתבקש בעניינו תסקיר שירות המבחן. התסקיר הוגש ביום 28.12.14 ובמסגרתו המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעת הנאשם ולהטיל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור.

3.המאשימה טענה לעניין העונש כי על הנאשמת הוטל קנס מינהלי בגין העבירות שיוחסו לה וכי היא ביקשה להישפט. לטענת המאשימה, מדובר בעבירה חמורה שהפכה להיות בעיה חברתית ומוסרית שכן העסקת העובדים הזרים ללא פיקוח פוגעת הן ברווחת העובדים הזרים הן בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים ועל כן אין להטיל קנס סימלי או נמוך ובמיוחד מקום בו נעברה העבירה לשם הפקת רווח כלכלי. עוד מפרטת המאשימה את השיקולים שיש לשקול לחומרה כגון הצורך בהרתעה (סעיף 40ז לחוק העונשין) והנזק הנגרם מביצוע עבירה (סעיף 40ט(א)(4) לחוק העונשין) ובהתחשב בכך שהנאשמים הפיקו רווח כלכלי מהעסקת העובד הזר (סעיף 4ט(א)(5) לחוק העונשין).

לדברי המאשימה, שיעור הקנס המנהלי בגין העבירות שבהן הורשעה הנאשמת עומד על הסך של 20,000 ₪ ועל כן מתחם העונש בעניינה נע בין הסך של 80,000 ₪ (פי 4 מהקנס המנהלי) לבין הקנס המירבי הקבוע בחוק לעבירות אלה העומד על סך של 350,400 ₪ כאשר לגבי הנאשם, עומד מתחם העונש על מחצית מהמתחם של הנאשמת. המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמים קנס בשיעור הקרוב לשיעור הקנס המירבי הקבוע בחוק וכן לחייבם לחתום על התחייבות להימנע בעתיד מביצוע העבירה שבה הורשעו.

עוד נטען כי לנאשמים אין הרשעות קודמות, ואולם הנאשמים הורשעו בדין לאחר שבחרו להישפט ולנהל הליך משפטי בפני בית הדין, על כן יש להחמיר עימם.

באשר לנאשם הוסיפה וטענה המאשימה, כי רק במקרים יוצאי דופן ניתן שלא להרשיע נאשם וזאת בשני תנאים מצטברים. האחד, כי ההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקומו והשני היא עבירה מסוג שניתן לוותר בו על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. לטענת המאשימה, הנאשם אינו עומד בשני התנאים שכן אין בתסקיר כל אזכור להשלכות הרשעתו על שיקומו ולפגיעה שתיגרם לו ואין מקום לסטות מהכלל הרגיל של הרשעה.

4.לטענת הנאשמים, אין לראות בעובדה שבחרו להישפט ולנהל הליך משפטי מלא משום שיקול לחומרא שכן אין להעניש נאשם שעמד על טענת חפותו ובחר לנהל את ההליך המשפטי. באשר לשיעור הקנס טענו הנאשמים, כי המאשימה היתה נכונה להסתפק בתשלום כופר ואין מקום להחמיר בצורה כל כך קיצונית בסכומים העולים באופן ניכר על הסכומים שנכונה הייתה המדינה להטיל בגין האירוע.

הנאשמים הדגישו כי אין להם הרשעות קודמות וכי העבירה שבגינה הורשעו בסופו של יום היא עבירה ראשונה וזאת על אף העובדה כי הם עוסקים בתחום הבנייה ומעסיקים עובדים זרים כמעט כ-30 שנה.