ת"פ 10934-12-12 מדינת ישראל נ' מולא ואח'

הנאשמים הורשעו בעבירות כדלקמן, שבוצעו בצוותא (סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977):

• ציד חיית בר מוגנת ללא רשיון, בניגוד לסעיפים 2 ו-14(ב) לחוק הגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: החוק);

• צייד בסינוור בניגוד לסעיפים 5(1) ו-14(ב) לחוק;

• ציד בלילה בניגוד לתקנה 5 לתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976;

• ציד באזור אסור (אזור מס' 12 לתוספת) בניגוד לתקנה 1 לתקנות הגנת חיית הבר (אזורים אסורים), התשל"א-1971 וסעיף 14(א) לחוק.

  בלילה שבין יום ששי ליום שבת, בשעה 3:00 ואילך או בסמוך לכך בתאריך 23.6.2012, במורדות רמת הגולן במרכז ציר הנפט סמוך לכפר סיר א דיב ובסמוך לשטח אש קלעה ויער אודם, עסקו שני הנאשמים בציד דורבנים, כשהם נוסעים ברכב מסוג מיצובישי פג'רו וסורקים את שטח הציד באמצעות זרקור. הרכב חנה בשטח הציד, וכאשר הבחין הנאשם 1 ברכב הפקחים, הוא נס מן המקום במהירות ונעצר רק לאחר שהגלגל הימני של הרכב נפגע בעת המנוסה. במושב האחורי של הרכב נמצא נרתיק של רובה ציד ובתוכו 75 כדורים, ולרגלי המושב הקדמי ליד הנהג נמצא זרקור ותרמיל של כדור ירוי. בתא המטען של הרכב נמצאו שערות ותרמיל של כדור ירוי נוסף. חולצתו ומכנסיו של הנאשם 1 היו מוכתמים בדם דרבן. הכדורים שתרמיליהם נמצאו ברכב נורו מרובה רוגר השייך לנאשם 2. בשטח הציד במקום בו נראה הרכב חונה לפני מנוסתו נמצא דרבן – חיית בר מוגנת – כרות ראש ומנוקה מקרביו. די היה בראיות אחרות כדי להרשיע את הנאשמים בעבירות הציד בהם הואשמו, אולם נקבע בהכרעת הדין כי איתור גוויית הדרבן בנסיבות אלה היווה ראיה נוספת וחזקה מאד לצייד דרבן (פס' 11 להכרעת הדין). לנאשמים לא היה רישיון ציד; איזור רמת הגולן הוא אזור אסור בצייד; ולנאשמים לא היה היתר למעשיהם.

   

  בקשת הנאשם 2 לבטל את ההרשעה בעניינו

   

  הנאשם 2 עיסאם חאג' משרת בצה"ל כאיש קבע. הסנגור ביקש לבטל את ההרשעה של נאשם זה, בטענה שהותרת ההרשעה בעבירה בה הורשע, שהיא עבירה פלילית לכל דבר וענין, תוביל לפיטוריו משירות קבע. הסנגור הנכבד הפנה לתסקיר שירות המבחן מיום 23.3.2016, בו הומלץ להימנע מהרשעה, שכן מהאבחון עלה שמדובר באדם המתפקד באופן חיובי ותקין בדרך כלל, שביצוע העבירה איננו מאפיין את התנהלותו בדרך כלל ומהלך חייו, ואשר נעדר הרשעות קודמות. קצינת המבחן סבורה כי הטלת עונש של של"צ על עיסאם יהווה עבורו עונש חינוכי שיש בו בכדי להקטין סיכון להישנות ביצוע עבירות. לא מצאתי מקום לבטל את הרשעתו של הנאשם 2. על-פי הלכת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 227 (1997), הכלל הוא הרשעה ואילו החריג של אי-הרשעה מוצדק כאשר ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם, וכאשר סוג העבירה ונסיבותיה הם כאלה שיאפשרו ויתור על ההרשעה מבלי שיפגע הדבר בשיקולי הענישה האחרים. גם אם אניח, שהתנאי השני מתקיים בענייננו (ואינני נדרש לכך), דין הבקשה לבטל את ההרשעה להידחות, שכן על הנאשם הטוען שהרשעה תפגע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום שלו להוכיח זאת (ראו רע"פ 2460/09 לשם נ' מדינת ישראל (25.6.2009)). ב"כ המאשימה הפנה בטיעוניו להחלטה זו וטען כי עיסאם לא ביסס את הטענה שההרשעה תביא לפיטוריו משירות קבע (פרוטוקול 18.5.2016 ע' 164 ש' 17-21). לאחר דברים אלו ניתנה לסנגור הזדמנות להגיש מסמכים לתמיכה בטענות שהועלו בדיון (ע' 165 פס' 4 להחלטה). הסנגור הגיש ביום 19.5.2016 שורה של המלצות חיוביות על עיסאם ממפקדיו (אשר יישקלו בהמשך), אך לא מצאתי באף אחד מהמסמכים שהוגשו תמיכה, ולו ברמיזא, לטענתו של הנאשם 2 לפיה הרשעתו צפויה להביא לפיטוריו משירות קבע בצה"ל. "... יש להתייחס לנזק המוחשי-קונקרטי העלול להיגרם למבקש, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, לפיהן עלול להיגרם לו נזק כלשהו בעתיד" (רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל, פס' 10 (1.1.2013)). הבקשה לבטל את הרשעתו של הנאשם 2 נדחית.