ת"פ 10492-10-14 מדינת ישראל נ' אברהם(עציר)

רקע

בתאריך 6.10.14 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד ותקיפה סתם, לפי סעיפים 192, 452 ו- 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הנאשם מואשם בכך שבתאריך 26.9.14 תקף את אביו אשר בקש ממנו להפסיק מוסיקה רועשת שהושמעה על ידו בביתו, בשל כניסת השבת וכן בכך שביום 29.9.14 איים על אמו, בכוונה להפחידה או להקניטה, בכך שנעמד על מרפסת הבית ורצה לקפוץ ממנה. כן מואשם הנאשם בכך שבמועד ארוע האיום על אמו כאמור, הוא שבר במזיד תליון של שרשרת השייך לה.

בישיבת ההקראה שהתקיימה בפני ביום 22.12.4 הודיע ב"כ הנאשם כי מרשו כופר בביצוע עבירת התקיפה והעלה שתי טענות מקדמיות שונות בכל הנוגע לעבירות האיומים וההיזק לרכוש במזיד.

להכרעה בטענות אלה, כפי שתפורטנה להלן, הנני נדרשת כעת.

טענות הצדדים 

טענתו האחת של ב"כ הנאשם, הנסמכת על הוראת סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, היא שעובדות סעיף 1 באישום הראשון המייחס לנאשם עבירת איומים, אינן מהוות עבירה, וזאת משני טעמים:

• גם בהנחה שהמאשימה תצליח להוכיח כי הנאשם אכן רצה לקפוץ ממרפסת הבית, אין בכך כדי ללמד על כך שבמעשהו זה, איים הוא לפגוע במתלוננת או בעצמו.

• ההחלטה להעמיד לדין אדם בגין רצונו לקפוץ ממרפסת הבית, יוצרת מצב אבסורדי שהרי לו הוא היה מממש רצונו וקופץ, הרי שאז לא ניתן היה להעמידו לדין בגין עבירה פלילית כלשהי וכדברי ב"כ הנאשם: "מבחינת הדין הפלילי, מצבו של הנאשם היה טוב יותר אם היה קופץ...".

  טענה נוספת של ב"כ הנאשם היא שבהעדר תליון השרשרת נשוא הסעיף השני לאישום הראשון, אשר לא נתפס ואף לא צולם על ידי המשטרה, נפגעת זכותו של הנאשם להתגונן.

  המאשימה, המבקשת לדחות את שתי הטענות, טוענת כי עובדות ונסיבות שני המעשים המיוחסים לנאשם באישום הראשון תתבררנה במהלך שמיעת הראיות, כי "אחד האלמנטים של עבירת האיום מתקיים" וכי אין חובה לתפוס או לצלם את החפץ שמעשה גרימת הנזק לו מיוחס לנאשם ודי בעדות המתלוננת כדי להניח בסיס מספיק להרשעתו.