במסגרת פסק דין זה נדרש בית המשפט להכריע בשלוש תביעות: בקשה לצו ירושה אחר המנוחה י.ש ז"ל (להלן: "המנוחה" או "הסבתא") (ת"ע 25047-11-19), התנגדות לבקשה לצו ירושה (ת"ע 24951-11-19), ותביעה הצהרתית באשר להיקף עיזבון המנוחה (74212-06-20).
הצדדים לתביעה
ואלו הם ילדיה של המנוחה ויורשיהם, הצדדים לתביעה זו:
א. ש.ש – תובע מס' 1 ומתנגד לבקשה לצו ירושה.
ב. י.ש – תובע מס' 2 ומתנגד לבקשה לצו ירושה.
א. י.ת – נתבעת מס' 8.
ב. ע.ג – נתבעת מס' 7.
ג. ש.ש – נתבע מס' 1 ומבקש הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה.
ד. י.ש – נתבע מס' 6.
א. י.ש – נתבעת מס' 2.
ב. מ.מ – לא לקחה חלק בתביעה זו.
ג. ש.ש - לא לקח חלק בתביעה זו.
ד. ר.ש - לא לקח חלק בתביעה זו.
ה. ג.ש - לא לקח חלק בתביעה זו.
א. נ.מ – נתבעת מס' 4.
ב. ע.ש – נתבע מס' 5.
ג. ח.ש – לא לקחה חלק בתביעה זו.
ד. ר.מ – לא לקחה חלק בתביעה זו.
ה. כ.ש – לא לקחה חלק בתביעה זו.
א. נ.ש – נתבע מס' 13.
ב. ה.י – נתבעת מס' 10.
ג. ע.ר – נתבעת מס' 11.
ד. מ.ש – נתבע מס' 12.
ה. ד.ש – נתבע מס' 9.
ו. י.ח – נתבעת מס' 16 (באמצעות אפוטרופוס).
ז. ר.א – נתבעת מס' 14.
ח. ש.ש – נתבע מס' 15.
א. ש.ש – נתבע מס' 3.
ב. ר.ש – לא לקח חלק בתביעה זו.
ג. י.י – לא לקחה חלק בתביעה זו.
רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית
לטענת התובעים אביהם הוא שרכש את הנכס ב-ר.ה ושילם את רוב התמורה בעדו, כאשר הרישום על שם הסבתא היה אך רישום פורמלי. לטענת הנתבעים, הנכס ב-ר.ה נרכש על ידי המנוחה ובעלה והיה שייך להם כל השנים, ולתובעים ואביהם נתנה רק זכות שימוש בנכס, כך שהוא נמנה על נכסי העיזבון.
במסגרת הבקשה לצו ירושה ביקש הנתבע 1 לקבוע כי יורשי המנוחה הם צאצאי המנוחה בהתאם לעץ המשפחתי, כל אחד על פי חלקו בירושת בניה של המנוחה שנפטרו. לעומתם, ביקשו התובעים בהתנגדותם לקבוע כי הם היורשים היחידים של המנוחה, בהתאם לתצהירי הסתלקות שנחתמו.
כפי שיפורט להלן בהרחבה, בין השנים 1987-1990 נחתמו על ידי יורשי המנוחה תצהירי הסתלקות מעזבון. על תצהירים אלו חתמו שלושת בניה של המנוחה שהיו בחיים בשנים אלו – מ', ח' וב' וכן ילדיהם של הבנים א' ו-י', אשר נפטרו קודם לכן (נספח י' לתצהירי התובעים). מי שלא חתמו על תצהירי הסתלקות הם יורשי הבן י' – התובעים/המתנגדים כאן. כל היורשים החתומים על התצהירים מודים כי חתמו עליהם, למעט יורש אחד – מר ד.ש (נתבע 9) אשר טוען כי חתימתו זוייפה. אין חולק כי בשעה שנפטרה המנוחה סברו כל יורשיה כי הנכס היחיד שכלול בעיזבונה הוא הנכס ב-ר.ה, כך שלמעשה הסתלקות מעיזבון המנוחה משמעו ויתור אך ורק על הנכס ב-ר.ה.
לטענת המתנגדים, התצהירים נחתמו מכיוון שהיה ידוע לכל כי הנכס ב-ר.ה שייך לאביהם ורשום על שם הסבתא רק באופן רשמי, משכך, ומשממילא באותה עת סברו כולם שהעיזבון כולל רק את הנכס הנ"ל, הסתלקו כל היורשים מן העיזבון ובכך הותירו את הנכס ב-ר.ה לתובעים/מתנגדים – יורשיו של י' בעל הנכס. מאחר ונחתמו התצהירים, התנגדו התובעים למתן צו הירושה כפי שהתבקש על ידי נתבע 1, ובקשו לקבוע כי הם היורשים על פי דין. מנגד טוענים הנתבעים אשר עומדים מאחורי בקשת הנתבע 1 לצו ירושה, כי בחתימת התצהירים לא הייתה כוונה לוותר על ירושת המנוחה כי אם לשמור על הנכס ב-ר.ה לשימושם של המתנגדים לתקופה מוגבלת. בנוסף, טוענים הנתבעים כי ממילא לתצהירים אין נפקות משפטית שכן אלו הוגשו בניגוד לכוונת המצהירים, שנים רבות לאחר שנחתמו וללא אישור החותמים, כאשר חלק מהיורשים ממילא נפטרו.
פירוט ההליכים שהתקיימו בפניי
לעניין זה אבהיר ואדגיש כבר עתה כי לאור העובדה שלימים ולאחר החתימה על תצהירי ההסתלקות, התברר כי עזבון המנוחה כולל בנוסף לנכס ב-ר.ה, מגרש ב-ג.ש הרי שהדיון בבקשה לצו ירושה ובהתנגדות לה הפך תיאורטי ואבהיר.
לכך מצטרפת העבודה המהותית והעיקרית ולפיה למעשה אין חולק בין הצדדים באשר לזהות יורשי המנוחה וחלקם בעיזבון. משהתברר לימים כי העיזבון כולל גם את המגרש ב-ג.ש ולגביו אין חולק כי כל יורשי המנוחה זכאים לחלקם בעזבון על פי דין, הרי שבכל מקרה יש לתן צו ירושה על פי דין לגבי נכס זה.
"2.6. התובעים יקדימו ויציינו, כי קיום ברור שעקב הטעות שהיתה נחלת כל בני המשפחה בדבר עזבון הסבתא, הרי שתצהירי ההסתלקות אינם ישימים, ועל כן, - יורשי המנוחה הם ששת ילדיה וצאצאיהם, מכח עיקרון היציגות (סעיף 14 לחוק הירושה). זאת נוכח העובדה כי בעת החתימה על תצהירי ההסתלקות, המצהירים לא ידעו כי בעיזבון המנוחה מצוי נכס נוסף על הבית ב-ר.ה, והוא מגרש ב-ג.ש.
2.7 ואכן כבר בהחלטה הראשונה הבית בית המשפט את דעתו כי התביעה הנכונה היא על היקף העיזבון. הדבר היה עד לפני קיומו של קדם המשפט. בקדם המשפט שב השופט והדגיש זאת, ובצדק רב. ראה את דברי בית המשפט בדיום מיום 20.4.2021 בעמוד 59 שורות 21-31" (ההדגשות במקור י.א).
ביום 9.9.20 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם, ביום 9.12.20 הגישו נתבעים 1-8 תצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 21.12.20 הגישו נתבעים 9-16 תצהירי עדות ראשית מטעמם.
הבקשה לצו ירושה וההתנגדות לה – ת"ע 25047-11-19, ת"ע 24951-11-19
"לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה."
לשון הסעיף הינה פשוטה וברורה ולפיה על מנת להסתלק מעזבון יש להגיש את הודעת ההסתלקות לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט (בנסיבות שהבקשה הועברה מהרשם בהתאם לסעיף 67 לחוק). היינו, ההסתלקות משתכללת רק עם הגשת תצהירי ההסתלקות לרשם או לבית המשפט. לא הוגשו התצהירים, לא הייתה הסתלקות. בענייננו אין מחלוקת כי בעת שנחתמו התצהירים, לא הוגשה בקשה למתן צו ירושה ולא הוגשו התצהירים. ויובהר אינני מקבל את הטענה כי לא הייתה כוונה להגיש את התצהירים או כי לא הייתה כוונה לוותר על הנכס, אלא שעל פי לשון החוק, הכוונה אינה מספקת ותנאי מהותי להשתכללות ההסתלקות הוא הגשתה לרשם או לבית המשפט.
עיון בחוק, בתקנות ובפסיקה הענפה בעניין זה מלמד כי עד שלא הוגש התצהיר לרשם או לבית המשפט, ההסתלקות אינה נכנסת לתוקף והמצהיר רשאי לחזור בו מהסתלקותו.
ראו לעניין זה פסק דינו של חברי כב' השופט שמואל בר-יוסף ת"ע (ת"א) 64095-01-20 י.י.ל נ' י.ל.א [ניתן ביום 3.11.20, פורסם בנבו], סעיפים 11 ו-12 לפסק הדין:
"11. תנאי מהותי להשתכללותה של הודעת הסתלקות, הוא הגשתה לרשם לענייני ירושה, או לבית המשפט (לפי העניין). מסקנה זו מתבקשת מלשונו הברורה של סעיף 6(א) לחוק (לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון...), ומלשונה הברורה של תקנה 16(א) לתקנות (המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כשהענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק) (ר' גם דיני ירושה עמ' 49, א. שבת (חלפון), הסתלקות בחוק הירושה, להלן: שבת - הסתלקות, עמ' 23, 79).
משכך יש לעבור ולהכריע בתובענה שהגישו התובעים באשר להיקף העיזבון.
התביעה להיקף העזבון – ת"ע 74212-06-20
השתלשלות עובדתית באשר לרכישת הנכס
הדירה נמסרה לסבא והסבתא זמן קצר לאחר החתימה על החוזה. לטענת התובעים (סעיף 22-23 לכתב התביעה) הסבא והסבתא מעולם לא התגוררו בדירה, והיחיד שהתגורר אי פעם בנכס מרגע מסירתו, היה אביהם י' ז"ל (בנם של הסבא והסבתא).
הבעלות בנכס
מימון רכישת הנכס
כך נראה החלק הרלוונטי בטופס כשהוא מצולם לאורך:
כך נראה החלק הרלוונטי בטופס כשהוא מצולם לרוחב:
יחד עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה לא עבדה להשתכרותה והיתה עסוקה בעיקר בטיפול בתובעים שהיו קטינים ומשכך לא היתה לה את היכולת הכלכלית למימון הרכישה לבדה. הנתבעים לא טוענים כי המנוחה מימנה את רכישת הקרקע לבדה מכיסה, אלא כי ילדיה ב' ז"ל ו-מ' ז"ל סייעו לה. לטענתם ל-י' ז"ל לא היתה את היכולת הכלכלית לרכוש את הנכס או לסייע לאימו ברכישה. אלא מאי? הנתבעים כמו התובעים לא הציגו ראיות מהן ניתן ללמוד כי רכישת הנכס מומנה על ידי ילדי המנוחה ב' ז"ל או מ' ז"ל. הנתבעים 1-8 צרפו מכתב ממנהל ממקרקעי ישראל אשר מופנה למנוחה ול-מ' ז"ל בכתובתו בק"א, שם נרשם כי מצורף חוזה המכר לחתימה (נספח ט"ז לכתב ההגנה). ממסמך זה ניתן ללמוד על מעורבות מ' ז"ל ברכישת הנכס אך ודאי לא ניתן ללמוד על מעורבות במימון הנכס.
לכך מצטרפת העובדה כפי שטענו התובעים כי כל אחד מבין ששת האחים, רכש לעצמו נכס מקרקעין, העובדה כי אבי התובעים הפעיל מונית כשהוא משמש כנהג ואף העסיק שני נהגים שכירים. כמו כן אבי התובעים אף נישא בגיל מאוחר יחסית בהיותו בן 36 שנים, מה שבאופן תאורטי אפשר לו לחסוך שכן הוצאותיו במשך השנים היו נמוכות יחסית. כל אלה מחזקים את המסקנה המסתברת כי הייתה בידו האפשרות לממן הנכס ומשכך וכאמור לעיל אין להעדיף את גרסת הנתבעים בעניין זה (ראו לעניין זה סיכומי התובעים סעיפים 16.1- 16.8).
התנהגות הצדדים והתצהירים
לעניין זה יש להדגיש מספר דברים. ראשית, בעת שנפטר אבי התובעים היה התובע 1 בן 28 שנים והתובע 2 בן 26. לא דובר בקטינים או בבגירים שאך עתה בגרו ומצויים בתחילת חייהם. ברור כי אנשים בני 26 ו-28 הם אנשים מבוגרים לכל דבר ועניין אשר אינם תלויים בהוריהם ויכולים לדאוג לעצמם וראוי שיעשו כן. בגיל זה ובוודאי במועדים הרלוונטיים לתביעה, נהוג היה כי ילדים בגיל בו היו התובעים בעת פטירת אביהם נוהגים לדאוג ולכלכל את עצמם, והם גם בעלי משפחות משל עצמם ונושאים על גבם את פרנסת ילדיהם שלהם. הנתבעים לא הציגו כל ראייה ממנה ניתן ללמוד כי מצבם של התובעים היה חריג וכי הם נזקקו לתמיכה כלכלית ואין כל סיבה להניח כי כך היה. דומה כי הבחירה לכנות את התובעים "יתומים צעירים" או "נערים צעירים", תוך שימוש בטענה להיותם ב"מצוקה כלכלית" ו-"זקוקים לסיוע" הינה מכוונת וברורה וכל מטרתה להקנות לגרסת הנתבעים באשר למטרת חתימת תצהירי ההסתלקות, סבירות ונימוק ובפרט נוכח העובדה כי האמור בתצהירי ההסתלקות ותוכנם עומד בניגוד גמור לטענה זו ואינה מתיישב עמה כלל. לטעמי נוכח העובדה כי גילם של התובעים במועד חתימת התצהירים הינה עובדה ברורה אשר אינה זקוקה לכל ראיה בתמיכה פרט ליום הולדתם כשלכך כאמור מצטרף תוכן התצהירים פועלת לחובתם של הנתבעים ופוגמת באופן מהותי בגרסתם ובסבירותה של גרסתם.
לא זו אף זו אלא שהתובע 2, י.ש אף מנהל בנכס עסק- מספרה, מה שסותר הן הטענה בדברם מצבם הכלכלי הקשה של התובעים ומחזק את הטענה כי הנתבעים נמנעו במשך עשרות שנים מלהעלות כל טענה כנגד השימוש והחזקה הבלעדית שהתובעים עושים בנכס שנים רבות וארוכות.
ראו לעניין זה שאלות בית המשפט בעמ' 76 שורות 19- הסוף:
"ש. ביהמ"ש: כיוון שאדוני עושה רושם של אדם מבין ובכיר, אם זו היתה המטרה להבטיח את המגורים של שני האחים, בניו של י', ואנחנו מהעדויות שומעים שהאח מ' עבר לחולון כבר בשנת 1988. משנת 1988 עד היום עברו למעלה מ- 30 שנה, זאת אומרת שאם המטרה היתה להבטיח את המגורים של שני האחים, יסביר לי אדוני איך אף אחד מאלה שטוענים שיש להם זכויות בנכס לא קם ואמר רבותיי, זאת היתה המטרה, המטרה היום לא רלוונטית, אח אחד גר בחולון. היא הנותנת.
ת. אענה, זה לא שאף אחד לא עסק, אני לא יודע אם עסקנו בזה 17 או 20 שנה עם מ', היה ניתוק מוחלט רק בגלל הדבר הזה. כל הזמן עסקנו ורצינו שק' ישלם חלק ויעזור למ' בתקופה הקשה.
ש. ביהמ"ש: היחסים ביניהם זה עניין שלהם.
ת. ניסיתי ולא הצלחתי, שק' ישלם לאח שלו.
ש. ביהמ"ש: שאלתי לגבי היורשים לבין האחים, אני מבין את הרצון הטוב לעזור לשני האחים, אבל מרגע שהנכס הזה לכאורה נועד לשרת את שני האחים, מה מנע מהיורשים האחרים לבוא ולטעון אדוני צא מהנכס, רוצים למכור אותו או לרשום אותו על שם הסבתא ולעשות חלוקת עזבון, רוצים לעזור למ' ולקבל את החלק שלו, תסבירו לי אם זאת המטרה למה אתם לא פעלתם והגשתם תביעה לדמי שימוש ראויים או כל תביעה אחרת מתאימה?".
ראו לעניין זה ע"א 765/81 שמואל חיון נ' אלעד חיון [פורסם בנבו, 1.5.2019] בו נקבע בסעיף 22 לפסק הדין: "אכן, חזקה היא כי מי שמחזיק בנכס ונוהג בו מנהג בעלים באין מוחה ובאין מפריע, הוא הבעלים של הנכס (ראו: יהושע ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו 5, 21 (1999)). חזקה זו, כמובן, ניתנת לסתירה, אך היא לא נסתרה במקרה דכאן;...".
בע"א 10653/05 ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי [פורסם בנבו, 1.8.2010] נקבע בסעיף 12 לפסק הדין:
"החזקה בנכס מהווה אמנם נתון חשוב, אך היא אינה מספיקה להוכחת בעלות במקרקעין (ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח פסקה 5 לדברי השופט י' עדיאל ([פורסם בנבו], 17.1.05), להלן: ענין קיסרי; חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל 271-275, ובמיוחד עמ' 274, הערת שוליים 31 (2001)). לצורך הוכחת בעלות, נדרשת "ראייה ממשית נוספת" המצטרפת ליסוד החזקה בשטח (ע"א 238/63 אחמד צאלח חיסוי נ' מדינת ישראל פ"ד, כרך יח(2), 41, 43 (1964); ע"א 525/73 עזבון סולימאן עבדאללה עיסה נ' מדינת ישראל פ"ד כט(1), 729, 731-732 (1975); ענין קיסרי, פסקה 10 לדברי השופט י' עדיאל; כן ראו: ע"א 9974/05 הפטריארכיה הסיריאנית אורתודוכסית נ' הוד קדושתו הפטריארך הארמני של ירושלים ויורשיו, פסקאות 25-28 ([פורסם בנבו], 28.5.2008)). בכך סטתה שיטת המשפט הישראלית משיטות המשפט המקובל, בהן הוכרה הדוקטרינה של ה-Lost Grant. לפי דוקטרינה זו, חזקה ממושכת בנכס עשויה ללמד כי בזמן מן הזמנים הוקנתה למחזיק הבעלות בנכס, וכי רק הראייה לכך אבדה עם השנים...".
בעניינו וכפי שעוד אעמוד ואבהיר בהרחבה, אותה ראייה ממשית, היא תצהירי ההסתלקות עליה חתמו היורשים.
אותה מסמך אחר בכתב הינו תצהירי ההסתלקות עליהם חתמו היורשים כשלאלה מצטרף כל האמור לעיל ולהלן באשר לגרסת הנתבעים.
אני הח"מ.... לאחר שהוזהרתי להצהיר את האמת .... מצהיר בזאת כדלקמן:
התצהירים לא כוללים מילה וחצי מילה ואינם מתייחסים בשום צורה לזכות שימוש או מגורים של התובעים בנכס. נהפוך הוא, לשונם של התצהירים הינה פשוטה וברורה ונכתב בהם באופן ברור ומפורש כי המצהירים מסתלקים הסתלקות מוחלטת מהעיזבון. המצהירים מצהירים כי הם מודעים לכך שהם יורשי המנוחה על פי דין וזכאים לרשת אותה וכי הם מסתלקים מהעיזבון הסתלקות מוחלטת ללא תנאי. לא ברור כיצד ניתן ללמוד ו/או להסיק מנוסח התצהירים כי אלו נועדו לאפשר לתובעים להמשיך ולהשתמש בנכס.
ראו לעניין זה שאלות בית המשפט בפרו' הדיון עמ' 70 שורות 19-27:
"ש. ביהמ"ש: אומרים להמשיך לילדים לגור בבית, הילדים של כולם פה היו נשואים ובעלי משפחות, איזה ילדים מדברים, ילדים הם בני פחות מגיל 18?
ת. התובעים פה. הרעיון פה לא להוציא אותם החוצה.
ש. ביהמ"ש: עד מתי, עד 120?
ת. כן, אני בא להגיד את זה. זה ידוע. כל זמן שהם גרים שם שיגורו. חד משמעית.
ש. ביהמ"ש: אם כך, מה היתה הבעיה להחתים על תצהירים 'אנו מקנים לילדי המנוח יצחק.. משהו שקשור לזכות מגורים. אין שום קשר בין נוסח התצהיר לבין מה שכתוב בו?
ת. נכון.
ש. ביהמ"ש: אז איך אפשר לתת משקל לכל הטענות האלה?"
ובהמשך בעמ' 76 שורות 22- 31:
"ש. ביהמ"ש: אקשה עליך, אני מתרשם שמדובר באנשים אינטליגנטיים, אם היתה כוונה, למה אין לכך כל תיעוד במסמך אחר או לרשום מכתב שאני מבקש להבהיר כך או כך, ראשית ראיה לנוסח הברור של התצהיר שמדבר על הסתלקות מעזבון ולא זכות מגורים? כיצד אני אמור לקבל את הגרסה שכל השחקנים החשובים לא איתנו. איך אני אמור לקבל טענות בעל פה מול מסמך בכתב?
ת. אין לך מושג כמה אתה צודק כב' הש', התסכולים שלנו שאבא שלי שהיה הכי קרוב לדוד ב', על זה היה הויכוח בדיוק, מישהו הכתיב לדוד ב' נוסח והוא עשה את כל הדבר הזה בעצמו וגם הבת שלו לא נמצאת פה רק בגלל הדבר הזה, שהוא רצה לעשות טוב ויצא משהו אחר. מסכים איתך בכל מילה שאתה אומר, ברור. אמרתי יותר מזה לאבא שלי, שיש לך ארבעה ילדים, מה אנחנו פחות חשובים מהם? אמר ניתן להם".
63 לכל אלה מצטרפת העובדה כי הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה הוגשה כ-48 שנים לאחר פטירת המנוחה, וזאת רק כאשר התגלה כי פרט לנכס ב-ר.ה כולל עזבון המנוחה נכס נוסף ב-ג.ש. הצדדים כולם מודים כי עד שהתגלה הנכס ב-ג.ש סברו כולם כי על שם המנוחה רשום רק הנכס ב-ר.ה. כל עוד לא התגלה הנכס ב-ג.ש לא ראו הנתבעים כל צורך להוציא צו ירושה אחר המנוחה וזאת ככל הנראה ולא בכדי שכן סברו כי אין בעזבונה נכסים להם הם זכאים. אינני רואה כיצד ניתן להסביר התנהגות זו באופן אחר ובוודאי כאשר מצרפים את כלל הנסיבות בתיק יחדיו: התנהגות הצדדים משך למעשה מ-60 שנה אשר לא טענו כל טענה כנגד י' ז"ל ובניו בשל שימושם הבלעדי בנכס, החתימה על התצהירים ולשונם הברורה והמפורשת והקביעות כאמור לעיל באשר לגרסתם הנתבעים באשר למטרה שעמדה ביסוד החתימה על התצהירים, ההנחה כי בעזבון במנוחה אין נכסים פרט לנכס ב-ר.ה הרשום על שמה, והגילוי של נכס נוסף על שם המנוחה ב-ג.ש. לאור כל המפורט לעיל מסקנתי היא כי הנכס ב-ר.ה הינו בבעלותו של י.ש ז"ל, אבי התובעים, והתובעים כיורשיו הם בעלי הזכויות בו והם זכאים להירשם כבעליו.
טענת התיישנות
תקופת ההתיישנות מוסדרת בסעיף 5 לחוק ההתיישנות והיא נקבעת בהתאם לזכות הנטענת, כאשר בענייננו, תקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה וזאת משמדובר במקרקעין רשומים ומוסדרים. בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. כלומר, בענייננו, כאשר תקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה, יש להתחיל ולספור אותה מהמועד בו נולדה עילת התביעה. הנה כי כן, אימתי נולדה עילת התביעה? היא השאלה העיקרית שבמחלוקת.
אכן, מאחר והתצהירים נחתמו בין השנים 1987-1990, חלפו למעלה מ-25 שנה מיום חתימתם כך שלא די בכך כדי לצלוח את מחסום ההתיישנות. התובעים כאמור טענו כי בין המנוחה לבין אביהם נוצרו יחסי נאמנות שבין מוכר לקונה, ומשכך ובהתאם לפסיקה יש למנות את מרוץ ההתיישנות רק מרגע שהנאמן כפר ביחסי הנאמנות, היינו מיום בו הנתבעים (הבאים בנעלי המנוחה) כפרו ביחסי הנאמנות שבינם ובין התובעים – הנהנים (הבאים בנעלי אביהם).
סוף דבר
ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ב, 08 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.