פס"ד בשאלת תוקפה של צוואה

 לפניי מחלוקת בשאלת תוקפה של צוואה. התובע, נכדה של המנוחה, ביקש לקיים צוואה שערכה המנוחה לפיה הנחילה לו את כל רכושה (ת"ע 55745-10-22). הנתבעת, בתה של המנוחה ודודתו של התובע, תקפה את הצוואה בטענות שונות ומתנגדת לקיומה (ת"ע 55796-10-22).

הרקע הצריך לעניין: 

1. המנוחה נפטרה לבית עולמה ביום 16.3.22 כשהיא אלמנה. בעלה המנוח נפטר זמן קצר לאחר עלייתם ארצה מעיראק בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת, והותיר אחריו את המנוחה ואת שתי בנותיהם: הנתבעת (ילידת שנת 1951), והתובעת 2 (ילידת שנת 1953; ולהלן לשם הנוחות "התובעת"; וביחד: "הבנות"). בעת פטירת המנוח היו הבנות רכות בשנים. המנוחה, האלמנה והעולה החדשה, גידלה אותן בחיי עוני ודחק ומגיל צעיר הן סייעו לפרנסת המשפחה. ברבות השנים נולדו למנוחה משתי בנותיה 15 נכדים ו- 60 נינים. התובע 1 הוא אחד מנכדי המנוחה, בנה של התובעת (מתוך עשרת ילדיה; ולהלן: "התובע").

    

2. המנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 1.2.2017 שנערכה על ידי עו"ד א' (והוא גם אחד מהעדים לה; ולהלן: "עורך הצוואה") בה ציוותה לתובע את כל רכושה (פרט לתכשיטים אותם ציוותה לבנות בחלקים שווים, המצויים עוד קודם לפטירתה בידי התובעת; סעיף 14 לתצהיר התובעת), וקבעה שאם בעת פטירתה לא יהא התובע בין החיים אחת מבנותיו, ע', תזכה בכל עיזבונה (ולהלן: "הצוואה"). בסעיף 7 לצוואה הסבירה המנוחה מדוע הורתה כאמור, באלו המילים: "הנני מצווה את כל רכושי... לנכדי היקר.. בנה של בתי.. שתחיה אשר עמד לצידי ועומד לצידי בכל עת".

    

3. התובע עתר בבקשה לקיום הצוואה (ת"ע 55745-10-22) ואילו הנתבעת התנגדה לכך (ת"ע 55796-10-22). בכתב התנגדותה פירטה הנתבעת את אחותה כנתבעת נוספת אך בתגובתה להתנגדות תמכה האחות בבקשת בנה התובע לקיום הצוואה (בה נקבע כזוכה יחיד) ומכאן שיש לראותה כתובעת.

    

   תמצית טענות הצדדים:

    

4. לטענת הנתבעת הצוואה נערכה בעת שהייתה המנוחה כבת 97 שנים, אנאלפביתית, סבלה מלקות ראיה משמעותית (בעטיה גם קיבלה תעודת עיוור מאת המוסד לביטוח לאומי), סבלה מלקות שמיעה (בעטיה נזקקה למכשירי שמיעה להם סירבה), סבלה מקשיים בניידות (בעקבות נפילות מרובות, שברים וניתוחים אורתופדיים בעטיים המעיטה לצאת מביתה ונזקקה לסיוע של הליכון או מקל הליכה), וסבלה מקשיים תפקודיים נוספים (בעטיים לא הייתה עצמאית ונזקקה לסיוע), וכן סבלה מקשיי זיכרון ומקושי משמעותי בוויסות (בעטיו התנהגה בתוקפנות ובגסות ללא עכבות ובכתה הרבה).

   לטענת הנתבעת המנוחה חתמה על הצוואה שעה שלא ידעה להבחין בטיבה, תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע המבקש את קיומה ותוך מעורבותו בעריכתה.

   בשל פגמים צורניים שנפלו בצוואה – המנוחה לא הצהירה שזו צוואתה והעדר הצהרת העדים על פני הצוואה שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה – ובשל חזקת השפעה בלתי הוגנת שמקימה התלות המוחלטת של המנוחה בתובע, טענה הנתבעת שנטל השכנוע מונח לפתחו להוכיח שלא התקיימו כל אלה, וכי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה.

    

5. התובע כופר בכל אחת מטענות הנתבעת באשר לגילה של המנוחה, למצבה, ולתפקודה הפיסי, הקוגניטיבי וההתנהגותי. לדבריו טענות הנתבעת מבזות את שמה הטוב של המנוחה ועולות כדי סילוף ועדות שקר בניסיון להטות את תוצאות המשפט על מנת להציג את המנוחה כקשישה בת 100 "כאילו כבר עברה מן העולם" (סעיף 7 לסיכומים). לטענתו המנוחה הייתה צעירה ב- 13 שנים מגילה הרשום (ובעת עריכת הצוואה הייתה בת 84 שנים), היא לא סבלה מלקות ראיה קשה ולא סבלה מבעיה בשמיעה. כן לדבריו תפקדה המנוחה כ"סופרוומן" עד סמוך למועד פטירתה ובוודאי במועד עריכת הצוואה. עוד טען התובע שהוא היה האדם הקרוב והיקר ביותר למנוחה שמאז ומתמיד ביקשה להעניק רק לו את כל רכושה, כפי שעשתה הלכה למעשה בחייה קודם למועד עריכת הצוואה ולאחר מכן.

   התובע טוען להעדר פגם צורני או חוקי בצוואה ולהעדר הצדקה אחרת לפסילתה.

   התובע דוחה מכל וכל את הטענות שהמנוחה הייתה נעדרת כשרות לצוות, שנטל חלק בעריכת הצוואה או שהשפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לעריכתה, ומדגיש שהצוואה משקפת את פרי רצונה העצמאי ואין לסטות הימנה.

    

   השתלשלות דיונית

    

6. בדיון קד"מ מיום 28.9.23 הסכימו הצדדים שאין מחלוקת בעובדות הבאות:

   "שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.

   שהמנוחה סבלה מלקות ראיה.

   שהתובע שימש כנהג של המנוחה וכמי שליווה אותה לכל מקום.

   שאחות התובע, הגב' ש', טיפלה בענייני המנוחה בבנקים ובביטוח לאומי ומוסדות המדינה." (עמ' 2 שורות 11-14 לפרוטוקול; ולהלן: "האחות ש'").

    

7. בדיון קד"מ מיום 14.1.25 הסכים התובע שלאור הפגמים הצורניים והעובדה שלא צוין על גבי הצוואה שהיא הוקראה למנוחה עליו להתחיל בהבאת הראיות כאשר השאלה אם נטל השכנוע כולו עובר לכתפיו תוכרע בפסק הדין (עמ' 6 שורות 1-3 לפרוטוקול).

    

8. ביום 16.11.23 מונה ד"ר יקיר קאופמן כמומחה מטעם בית המשפט (ולהלן: "המומחה") להעריך את כשרותה המשפטית של המנוחה לערוך את הצוואה ואם בגין מצבה הייתה נוחה להשפעה. בחוות דעת מיום 4.7.24 העריך המומחה שבמועד עשיית הצוואה הייתה המנוחה כשירה לערוך צוואה (להלן: "חוות הדעת"). בפרק הדיון פירט המומחה:

   "מדובר במנוחה .. אלמנה + 2, ניצולת שואה, ילידת כורדיסטאן בשנת 1929, עלתה בשנת 1950, ללא שנות לימוד ברקע, כבדת ראייה ושמיעה, שחיה בביתה לבדה בשנות ה- 90 לחייה עם עזרה מספר שעות ביום. המנוחה סבלה מנפילות רבות שברים מרובים, אשפוזים חוזרים וניתוחים רבים. על פי הסיכומים הרבים עולה תמונה של אישה צלולה ועצמאית ללא עדות לפגיעה קוגניטיבית ובעל כשרות. היא חתמה בעצמה על הסכמה לניתוחים הרבים ושיתפה פעולה בתהליכי השיקום ללא אזכור של קושי קוגניטיבי וללא עדות להפרעת שיפוט על פי הסיכומים הרבים ובדגש על שנת 2017".

    

   דיון והכרעה:

    

9. נקודת המוצא של דיון בתביעות כגון דא הוא עקרון כיבוד רצון המת. ההנחה הגלומה בצוואה היא שמבטאת היא את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הוא חלק מכבוד האדם שלו [דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט (6); בע"מ 4990/12 מיכאל זילברסון נ' חנן זילברסון 653 (ולהלן: "פרשת זילברסון"); א' ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה (ירושלים, תשס"א), בעמ' 59-58].

   כפועל יוצא, בבואו של בית המשפט לבחון האם לקיים את צוואת המנוח עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה [ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח (1) 022, בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 5.7.12)]. עם זאת, כלל לא פחות גדול הוא ביטולה של הצוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהיא לא נערכה מתוך רצון חופשי אמתי [ע"א 5185/93 היועץ המשפט לממשלה נ' מרום, פ"ד 318 (להלן: "פרשת מרום")].

    

   חזקת הכשרות ונטל השכנוע

    

10. רצונו של המצווה הוא אפוא הערך המנחה. הכללים שיוצר חוק הירושה, תשכ"ה-1965, לבחינת תוקפה של צוואה נועדו לוודא שהצוואה מושא המחלוקת אכן משקפת רצון זה. צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה חזקה עליה שצוואת אמת היא המשקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה. במצב דברים זה הנטל לשכנע שאין לה תוקף מוטל על המתנגד לקיומה. לעומת זאת, צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי ואמתי של המצווה. אף נאמר: "להפך, קיומו של פגם או חסר מעלה את החשד שהצוואה דווקא אינה משקפת רצון שכזה" [ש. שוחט, פגמים בצוואות, תשע"ו-2016, בעמ' 69 (להלן: "פגמים בצוואות")].

    אף על פי כן, עצם קיומו של הפגם בצורה אינו פוסל את הצוואה ובהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הירושה ניתן לקיימה על אף הפגם, אלא שאז עובר הנטל לכתפי המבקש לקיימה לשכנע שצוואת אמת היא [פרופ' ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965" (כרך א 1995) בעמ' 232 (ולהלן: "שילה"); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837 (להלן: "פרשת בוסקילה"); ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346].

     

11. האם נפל פגם צורני בצואה היא על כן השאלה הראשונה העומדת להכרעה. הצוואה שבבסיס התובענה היא 'צוואה בעדים', אשר דרכי עריכתה נקבעו בסעיף 20 לחוק הירושה, לפיו: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

    הנה כי כן, הוראת סעיף 20 לחוק הירושה דורשת בין יתר רכיביה של צוואה בעדים שהמצווה יצהיר בפני שני עדים שזו צוואתו ולאחר הצהרתו זו יחתום עליה. לאחר חתימת המצווה, על העדים לאשר בחתימת ידם, על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור [פגמים בצוואות, עמ' 87]. הצהרת המצווה וחתימתו היא "יסוד עובדתי" ואישור העדים שהיסוד העובדתי התקיים הוא "היסוד הראייתי".

     

12. בצוואה שלפנינו מתקיימים מרכיבי היסוד הקבועים בהוראת סעיף 25 (ב) (2) לחוק הירושה: הצוואה בכתב ונחתמה בידי המנוחה בפני שני עדים, אך נטען שנפלו בה פגמים צורניים. מתוך הצוואה עולה שהמנוחה לא הצהירה בפני העדים שזו צוואתה באלו המילים, והעדים לא אישרו בחתימתם שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה.

     

13. בתגובתו להתנגדות לא התייחס התובע באופן קונקרטי לפגמים הצורניים אותם פירטה הנתבעת מלבד הטענה הכללית בסוף דבריו ש"עסקינן בצוואה תקפה ללא כל פגם או פסול", ולא נתן דעתו לסוגיית נטל ההוכחה (סעיף 50). בדיון קדה"מ טען התובע ש"אני לא חושב שמדובר בפגמים צורניים שלא ניתן להתגבר עליהם" (עמ' 4 שורות 30-31 לפרוטוקול), אך לגופו של עניין סיכם "אני מסכים שמדובר בפגם צורני" (עמ' 5 שורה 10 לפרוטוקול), ובסופו של דבר הוסכם, כמפורט לעיל, שהתובע יחל בהבאת הראיות והשאלה אם נטל השכנוע כולו עובר לכתפיו תבחן במסגרת פסק הדין.

     

14. על אף האמור, בסיכומיו שב וטען התובע שהצוואה חפה מפגמים צורניים (סעיפים 5-15). לחילופין טען שגם אם נפל פגם צורני הרי שזהו פגם קל ערך שאינו מצדיק את הפיכת נטל השכנוע (סעיפים 16-18), ומכל מקום לטענתו הוא עמד בנטל ההוכחה הדרוש. לדבריו הוכח בחוות דעת המומחה שהמנוחה הייתה כשירה לעשות צוואה. העדים אישרו את חתימת המנוחה על הצוואה ואת התרשמותם בזמן אמת לפיה המנוחה חתמה על הצוואה מתוך רצון טוב וחפשי. בעדותם העידו שהמנוחה אמרה את רצונה באופן נחרץ וברור ושלא היה בלבם צל של ספק בדבר הבנתה את הנעשה.

    כן לדבריו הצוואה הגיונית ומחזקת את המסקנה שהיא משקפת את רצון המנוחה. הצוואה כוללת בתוכה את דברי ההסבר להגיונה. המנוחה העדיפה אותו על פני כל צאצאיה והעניקה רק לו בחייה בשנת 2012 סך של 1,331,000 ₪ לרכישת דירה, ובשנת 2017 העניקה לו סך נוסף של 180,000 ₪ לשיפוץ הדירה. לדבריו המנוחה ביקשה בחייה ובמותה להעניק לו את כל רכושה כפי שנהגה לומר בריש גלי בהזדמנויות רבות ושונות.

    מנגד, טען, היחסים בין המנוחה לבין הנתבעת לא היו טובים מעולם, ולמצער משנת 2012. הנתבעת ומשפחתה לא קיימו עם המנוחה קשר הדוק, לא אירחו אותה ולא טיפלו בה, והמנוחה הביעה במפורש את רצונה שלא להנחיל לה מרכושה.

     

15. לעומתו טענה הנתבעת שהמדובר בפגמים צורניים אשר כשלעצמם מעבירים את נטל השכנוע כולו לכתפו של התובע להוכיח את אמיתות הצוואה ולהעדרם של פגמים מהותיים שיכולים לפגוע בתוקפה של הצוואה. מסקנה זו מתחייבת לשיטתה כאשר גם אין ביטוי על גבי הצוואה שהצוואה הוקראה למנוחה עת אין חולק שלא הייתה מסוגלת לקרוא אותה בעצמה.

     

    לטענת הנתבעת משך כל השנים היה לה קשר הדוק ועמוק עם המנוחה, ואף בתקופה שסעדה את בעלה המנוח במחלתו מאז שנת 2012 ועד שנפטר לבית עולמו בחודש 1/15. בעקבות סדרת ניתוחים שעברה המנוחה החל מחודש 9/15 חלה התדרדרות בתפקודה ובעצמאותה והיא גם החלה להיחלש קוגניטיבית. אז לטענתה התחיל התובע "במסע השתלטות" על המנוחה, הרחיק את המנוחה ממנה ומילדיה ויצר אצלה קונפליקט נאמנויות, הרחיק אותה מחשבון הבנק של המנוחה והשתלט על כל רכושה, העביר את המנוחה לגור בקרבתו, והצוואה היא תוצר של תלות מוחלטת עד כדי שחיקת העצמי של המנוחה, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בוטה מצדו על כל שלבי עריכתה.

     

16. הדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 20 לחוק הירושה להצהרת המצווה בפני העדים, "זוהי צוואתי", נועדה כאמור למלא הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הראייתי: "מצד אחד- המצווה מזהה באמצעותה את המסמך שעליו הוא חותם כצוואתו שלו; מצד שני- המצווה מאשר באמצעות ההצהרה כי תוכן המסמך שעליו הוא מצביע באמת משקף את רצונו"[פגמים בצוואות,בעמ' 90]. מקובלת על בית המשפט טענת התובע על פיה אין נוסח אחד מחייב על מנת למלא את הדרישה להצהרת המצווה, ועל אף שהתיבה "זוהי צוואתי" הינה הנוסח הנהוג על מנת למלא את הדרישה הקבועה בסעיף 20 בחוק הירושה, שוני בנוסח לא ייראה כפגם. בעניין זה נפסק זה מכבר שמה שנדרש אינו זהות בנוסח אלא זהות במהות [ע"א 851/79  בנדל נ' בנדל, לה(3) 101, 107 (להלן: "פרשת בנדל"); שילה, בעמ' 193; שוחט, גולדברג ופלומין "דיני ירושה ועזבון", עמ' 91‏‏].

    לפיכך ניתן היה אולי לקבל שאין בחסר בהצהרה "זו צוואתי" משום פגם צורני שעה שנכללו בגוף הצוואה ביטויים בהם ציינה המנוחה בלשון אחרת שזו צוואתה. בסעיף 3 לצוואה הורתה המנוחה: "זו תהיה הצוואה בעלת התוקף החוקי להתנהג על פיה". בסעיף 13 לצוואה הורתה המנוחה "כל האמור לעיל עשיתי מרצוני הטוב והגמור, בדעה צלולה ומיושבת בצוואת בריאה הקיימת לעולם שתחול שעה אחת קודם פטירתי. ואם יורשי קבלו את דברי ואל תתנגדו להם כי זהו רצוני האחרון" (כך במקור – א.ב.ד).

    אין אמנם זהות בין הלשון בה נוקט חוק הירושה ("זו צוואתי") לבין הביטויים שננקטו בצוואה ("זו תהיה הצוואה בעלת התוקף החוקי להתנהג על פיה" ו"זה רצוני האחרון"), אך ניתן היה לקבל שבדבריה אלה מילאה המנוחה את המוטל עליה להצהיר שזו צוואתה. מצווה האומרת ש"זו תהיה הצוואה בעלת התוקף החוקי להתנהג על פיה" (סעיף 3) וכי "זהו רצונו האחרון", וכי הצוואה משקפת את רצונה מקיימת על-ידי כך את הוראות החוק הדורשות ממנה להצהיר שזו צוואתה, ומהן ניתן להבין לכאורה שהיא הייתה מודעת לכך שהמסמך עליו היא חותמת הוא צוואתה.

     

     

17. שונים הם פני הדברים באשר להעדר אישור העדים על גבי הצוואה כי המצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה ("היסוד הראייתי"). הצוואה חסרה הצהרה פורמאלית של המנוחה שהצהירה בפני שני עדי הצוואה כי זו צוואתה. עדי הקיום הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע וגם בהם לא הצהירו שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה לפני שחתמה עליה, וגם בעדותם לא נשאלו ישירות אם המנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה.

    העדר היסוד הראייתי הוכר בפסיקה כפגם צורני מובהק בצוואה המעביר את נטל השכנוע להוכחת כשרות הצוואה אל מבקש קיומה [ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, (פורסם בנבו, 12.7.78)]. הפסיקה ראתה חשיבות במילוי מדויק של ההוראות הפורמאליות שבסעיף 20 לחוק הירושה משום שיש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד, ויש בכך כדי להבטיח כי המצווה ייתן דעתו למעשיו וכי צוואתו תשקף את גמירת דעתו [פרשת בנדל]. הלשון המפורשת של המחוקק היא שעל המצווה לחתום "לאחר שהצהיר בפניהם". היות והעדר אישור של העדים שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו מעיב על השאלה האם המצווה הביא את הצוואה בפני שני עדים מצאה הפסיקה שאין המדובר בפגם קל ערך [עמ"ש (באר שבע) 57029-05-18 מ.ס נ' א.ה (נבו 29.11.2018) (ולהלן: "פרשת מ.ס"]. בהקשר זה נפסק: "אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הצוואה אכן נעדרת הצהרה של העדים כי המנוח הצהיר שזו צוואתו. העדר הצהרה כאמור – המבטאת את 'היסוד הראייתי' לקיומו של 'היסוד העובדתי' – הצהרת המצווה שזו צוואתו – הוכר בפסיקה כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. ההלכה בעניין זה ידועה וברורה עד כי אינה צריכה ראייה" [עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א.נ.ש נ' א.מ.ק (פורסם בנבו, 14.4.2013), בפסקה 9].

     

18. הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה מורה שפגם זה ניתן לתיקון לפי שיקול-דעתו של בית המשפט, ובלבד שהוכח שהדרישה המהותית של הבאת הצוואה בפני שני עדים התקיימה ושאין ספק בלבו שהצוואה "משקפת את רצונו החופשי ואמיתי של המצווה".

    לאור נוסח הסעיף גזרה ההלכה הפסוקה על בתי המשפט את דרגת השכנוע הגבוהה ביותר מבחינת דיני הראיות. מידת השכנוע שצריך בית המשפט להידרש לה למסקנה שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה על פי ההלכה גבוהה אף מזו הנדרשת לנו במשפט הפלילי. לא די בכך שבית המשפט ישתכנע מעבר לספק סביר בדבר אמיתות הצוואה, הפעלת הוראת סעיף 25 לחוק הירושה מותנית בכך שלבית המשפט לא יהיה כלל ספק באמיתות הצוואה וכי יש בה אכן משום ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה, וכל ספק פועל לרעת מבקש הקיום ומונע את קיום המסמך כצוואה [ת"ע (ת"א) 55650-05-13 ר' נ' י' (פורסם בנבו, 24.7.14)].

     

     

     

    עוד נקבע שהספק יכול להתעורר בשל הפגם או בשל "דברים אחרים":

    "הספק שיכול להתעורר בצוואה פגומה, אם משקפת היא את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, יכול ויתעורר מחמת הפגם ויכול ויתעורר מחמת דברים אחרים שיש בהם כדי לשלול תוקף של צוואה ובהם העדר רצון חופשי ואי הבנת תוכן המסמך. בחינת "אמיתות הצוואה" אינה מצטמצמת רק לאמיתותה באספקלריה של הפגם שנפל בה " [פרשת מ.ס, פסקה 31].

    בספרות ובפסיקה נמתחה ביקורת על הלכה זו ונשמעו הרהורים על מידת השכנוע הגבוהה שאינה מבחינה בין חומרת הפגם, ואינה מבחינה בין מידת השכנוע הגבוהה הדרושה בנושאים הנוגעים לפגם בצוואה לבין הנושאים שאינם נוגעים לפגם, וזאת בנוסף על הקושי העובדתי הגלום בהרמת נטל כה גבוה [ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות פ"ד מט(2)441]. הוצע להותיר בידי בית המשפט מרחב גמישות בבחינת מידת השכנוע הנדרש בהתאם לחומרת הפגם [פגמים בצוואות, עמ' 72-77]. על אף הביקורת ההלכה נותרה אמנם על מכונה [פרשת בוסקילה, 851] ואולם אותה מגמה של גמישות החלה להיראות בפסקי הדין של הערכאות הדיוניות [עמ"ש 38138-09-11, הנ"ל].

     

19. לאור העדר ה"יסוד הראייתי" באישור העדים על התובע מוטל הנטל להוכיח את "היסוד העובדתי". קרי, עליו להוכיח שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה. בנוסף, בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הירושה עליו לשכנע, באופן שלא מותיר ספק, שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה. דרישה זו "מקפלת בתוכה גם את הדרישה לגמירת דעת, וצוואה אמיתית היא זו שמבטאת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה ונעשתה מתוך גמירת דעת וצלילות הדעת הנדרשים" [פגמים בצוואות, 69].

     

20. בשל הפגם האמור, אין לקיים את הצוואה אלא אם כן התובע ירים את הנטל המוטל על שכמו ויוכיח כי אין ספק באמיתות הצוואה. נטל זה אינו קל במקרה שלפנינו. הצוואה חסרה הצהרה פורמאלית של המנוחה שהצהירה בפני שני עדי הצוואה שזו צוואתה וכן חסר אישור העדים הצהרה שהמנוחה הצהירה בפניהם כאמור. העדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, וגם בהם לא הצהירו שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה לפני שחתמה עליה. אף בעדותם לא נשאלו העדים ישירות אם המנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. לאור עדותם שהצוואה נערכה בהתאם להוראות המנוחה ניתן היה אולי לראות בכך, גם אם בדוחק, כעין הצהרה של המנוחה שזו צוואתה [שילה, 193]. ברם, אין חולק שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לקרוא את הצוואה, ולו משום שאינה יודעת קרוא וכתוב, ועל פני הצוואה אין אזכור לעובדת קריאתה על ידי המנוחה או להקראתה למנוחה.

     

     

21. הוראת סעיף 20 לחוק הירושה אינה כוללת דרישה להקראת הצוואה בפני המצווה או לקריאתה על ידי המצווה, ואף לא דרישה צורנית לציין זאת על גבי הצוואה. משכך ערכה של הטענה ייבחן במסגרת השאלה העובדתית אם המנוחה, שלא הייתה מסוגלת לקרוא את הצוואה בעצמה, הבינה את הצוואה ואת תוכנה.

    כנזכר לעיל, להצהרה הפורמאלית של המצווה "זו צוואתי" שתי תכליות. הראשונה, המצווה מזהה באמצעותה את המסמך שעליו הוא חותם כ"צוואתו". השנייה, המצווה מאשר שהמסמך שעליו הוא חותם מבטא את רצונו האחרון. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מצווה אינו מסוגל לקרוא בעצמו את תוכן הצוואה, ההצהרה הפורמאלית "זו צוואתי" אינה מספיקה כדי לבסס זיהוי של הצוואה ואישור תוכנה: "כאשר מדובר במצווה שהוא עיוור - או שאינו מסוגל לקרוא ולהבין את תוכן הצוואה מסיבה אחרת - אין בכוח ההצהרה האמורה לבדה כדי לבסס במידה מספקת "זיהוי-אישור" כאמור. במצב דברים כזה חייב המצווה להיעזר, לצורך עמידה בחובת ההצהרה האמורה, באדם מהימן המסוגל לקרוא באזניו את הכתוב במסמך ולהסביר לו את תוכנו במידת הצורך; ואך סביר הוא, של"סיוע" כזה יינתן ביטוי - מאומת - על פני הצוואה, כפי שהדבר נדרש לעניינה של "צוואה בפני רשות". [ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 בעמ' 86]. עוד נפסק שהעדר הציון על גבי הצוואה שהיא הוקראה למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו "יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם" [ע"א 347/84  צימט נ' בנימין, מ(4) 118 (להלן: "פרשת צימיט"].

     

22. מכאן, שאין בהצהרת המנוחה (בנוסח אחר) "זו צוואתי" כדי לבסס במידה מספקת את זיהוי הצוואה ואישור תוכנה משום שלא יתכן חולק שלא הייתה מסוגלת לקרוא בעצמה את הצוואה. אמנם אין בהעדרו של האישור על גבי הצוואה לפיה הצוואה הוקראה למנוחה להביא כשלעצמו לבטלות הצוואה, ואולם על המבקש לקיימה להרים את נטל השכנוע שהמנוחה ידעה ש"זו צוואתה" לא רק מן ההיבט הטכני אלא גם מן ההיבט המהותי כמתחייב מהצהרה זו.

     

23. העדר הקראה למצווה שאינו מסוגל לקרוא את הצוואה בעצמו הוא פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ויכולתו לגמור בדעתו לעשותה והשולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונו האמיתי של המצווה [השוו: ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא (1) 372]. אי לכך, משלא פורט בצוואה שהיא הוקראה למנוחה שלא הייתה מסוגלת לקרוא אותה בעצמה עובר לשכמו של התובע הנטל להוכיח "כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי" [בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.9.10)].

     

    העדר ביטוי בגוף הצוואה שהיא הוקראה למנוחה אינו מהווה פגם צורני כנזכר לעיל, אלא "מדובר ברכיב מהותי ביותר ותנאי מוקדם לתוקפה – הבנה של תוכן הצוואה שנחתמה. אין מדובר בפגם צורני הניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה. שהרי, על מנת לקיים את הצוואה "בחינת פשיטא שבפשיטא שעל בית המשפט להשתכנע כי המצווה הבין את הצוואה והיא משקפת את רצונו" (דברי כב' השופט רובינשטיין .." [עמ"ש (ת"א) 63080-01-24 ז' נ' י' (פורסם בנבו, 5.11.25); ההדגשות במקור – א.ב.ד].

     

24. הנטל להוכיח שהצוואה הוקראה למנוחה ושהיא הבינה את כל האמור בצוואה הוא נטל משמעותי. בהתייחס להיקף הנטל הנעבר במקרה כזה ותוך התייחסות לרמת הוודאות הגבוהה הנדרשת במקרה של פגם צורני בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הירושה נקבע בעמ"ש 63080-01-24: "אם כשנפל פגם צורני בצוואה הנטל שעובר לכתפי מבקש הקיום להוכיח שזה היה רצון המצווה הוא כבד כמפורט לעיל, קל וחומר שכך הדבר כשמתעורר ספק מחמת פגם כה מהותי כמו במקרה דנן" [בפסקה 16].

     

25. העדר הביטוי על פני הצוואה שהיא הוקראה למנוחה מעביר את הנטל לכתפיו של התובע להוכיח שהצוואה הוקראה למנוחה ושהיא הבינה את כל האמור בצוואה המשקפת את רצונה האמיתי. בהצטרף לפגם הצורני בהעדר אישור העדים שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה בטרם חתמה עליה, ואל נסיבות "מחשידות" נוספות שאפפו את עריכת הצוואה [ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373], ועליהן אעמוד להלן, סבורתני שראוי להעביר את עול ההוכחה במלואו על כתפי התובע.

    אינני סבורה גם שיש מקום להפעיל בנסיבות אלו את אותה גמישות אליה כיוון בית המשפט בפרשת בוסקילה בנוגע למידת נטל השכנוע שראוי לדרוש ממבקשי הקיום להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המנוח ובנוגע להיקף נטל השכנוע באופן שיתייחס רק לפגם עצמו. דומני שבנסיבות ענייננו מתחייבת המסקנה שהיקף הנטל העובר אל התובע הוא משמעותי, ואינו מתמצה אך לנושאים שנוגעים לפגם.

    לאור מסקנה זו לא נדרשת הכרעה בשאלת קיומה של חזקת השפעה בלתי הוגנת כדי להעביר את נטל ההוכחה לידי התובע.

     

26. לאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את כל הראיות שהונחו לפני ואת הנסיבות שסבבו את עשיית הצוואה איני יכולה לומר שלא נותר בלבי כל ספק באשר לכך שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה. להיפך. עלו ספקות בשאלת כשרות המנוחה לעשות צוואה במועד עשייתה. עלו ספקות משמעותיים אם הצוואה בכלל הוקראה למנוחה, ואם אכן הוקראה למנוחה לא ניתן לקבוע על יסוד אופן ההקראה שהוכח שהמנוחה חתמה על הצוואה מתוך גמירת דעת. כמו כן, נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה.

    זו תמצית הכרעתי ומכאן הנמקתה, סוגיה אחר סוגיה.

27. כדי להכריע בשאלת הבנת המנוחה את כל הוראות הצוואה יש לבחון תחילה את מצבה של המנוחה אותה עת.

    ניתן היה לחשוב שגיל המנוחה והלקויות מהן סבלה במועד עריכת הצוואה לא יעמדו במחלוקת בין הצדדים לאור תיקה הרפואי עב הכרס שהוגש כראיה, ולאור חוות דעת המומחה, את מסקנתו מבקש התובע לאמץ, בה מפורט שבעת עריכת הצוואה הייתה המנוחה מעל גיל 90, כבדת ראיה ושמיעה. יתר על כן, המומחה הדגיש שבין היתר בשל מצבה זה (גיל, לקות ראיה וכבדות שמיעה) הוא לא נתן משקל למבחן הערכה קוגניטיבי שנערך לה זמן קצר לאחר עריכת הצוואה ובו קיבלה ציון נמוך מאוד (3/30). אף על פי כן טען התובע בסיכומים שהצגת המנוחה על ידי הנתבעת כמי שעשתה את הצוואה בגיל מופלג קרוב ל- 100 שנה וכמי שסבלה מלקות ראייה ושמיעה מהווה סילוף של העובדות בניסיון להטות משפט, וכי יש לדחות את התנגדותה בגין עדות שקר. טענותיו החמורות של התובע חייבו בירור, ואותן מצאתי לדחות מכל וכל משום שאין להן על מה לסמוך.

    התובע מבקש לצבוע את הנתבעת באור מסוים שעה שדווקא תמונת המצב העובדתית שהוא הציג באשר למצבה הרפואי והתפקודי של המנוחה במועד עשיית הצוואה נמצאה לא מדויקת ולא משקפת את מצבה לאשורו. עובדה זו, בסוגיה שאותה מעמיד התובע בעצמו בלבת המחלוקת, כמובן שפוגמת בעדותו. 

     

28. בהסתמך על גילה הרשום של המנוחה טענה הנתבעת שהמנוחה נולדה בשנת 1920 ומכאן שערכה את צוואתה כאשר הייתה בת 97 ונפטרה בגיל 102. התובע הצהיר בעצמו "שהמנוחה נפטרה בשנת 2022 בגיל מופלג, עת הייתה בת 102 שנים לערך" (סעיף 34; וראו גם סעיף 51 לתצהירו) ומכאן שגם לשיטתו המרשם משקף נאמנה את לידת המנוחה בשנת 1920.

    חרף האמור, בסיכומים שינה התובע את גרסתו וטען ש"המנוחה הייתה כבת 20 לכל היותר כאשר התאלמנה מבעלה [...] אשר אין מחלוקת כי נרצח בשנת 1953, ומכאן כי בעת חתימת הצוואה הייתה המנוחה כבת 84 שנים." (סעיף 14). התובע זקף לטובתו את דבריה של הנתבעת בשיחתה עם נציגת הבנק "אמא שלי אלמנה מגיל 20" (עמ' 1539 לנספחי תצהירה וכן את סעיף 5 לתצהירה), וטען שעל אף ידיעה ברורה זו בחרה הנתבעת לסלף ולכתוב את שנת לידתה הרשומה של המנוחה ולהדגיש את גילה המבוגר בעת עריכת הצוואה (סעיף 14 לסיכומים) כשהיא לא בוחלת בכל אמצעי "כדי לנסות להטות את תוצאות המשפט" (סעיף 11). 

     

29. טענותיו החמורות של התובע אודות ניסיונות להטות משפט תוך שימוש בגיל שגוי של המנוחה בכוונת תחילה ובתיאום עדויות לא יעמדו. הנתבעת הסתמכה על תאריך הלידה הרשום של המנוחה במרשם האוכלוסין, המהווה ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום [סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965], כפי שהסתמך עליו גם התובע בעצמו.

    די בכך שהטענה לפיה הגיל הרשום שגוי הועלתה לראשונה בסיכומים ובסתירה להצהרות קודמות כדי לדחותה. על כך יש להוסיף שהטענה כלל לא הוכחה על ידי התובע מהבחינה העובדתית. התובע לא הביא כל ראיה להוכיח שהגיל הרשום שגוי, ולא הביא כל ראיה להוכיח את הגיל הנכון כביכול של המנוחה. אמנם אין עניינו של הליך זה בתיקון גיל ואולם לא יתאפשר לתובע לכפור במרשם בהבל פה כאשר גרסתו החדשה ביחס לגיל המנוחה (העומדת בסתירה לתצהירו) אינה נתמכת בשום ראיה למעט עדות שמיעה אודות הצהרת המנוחה עצמה על הגיל בו התאלמנה, שאינה מספיקה על מנת לסתור את האמור במרשם.

    ודוק. גם אם נקבל שהמנוחה אמרה שהיא התאלמנה בגיל 20 לא ניתן להסתמך על כך לתוכן הדברים שנאמרו. בחייה לא פנתה המנוחה בבקשה לתיקון גיל. על יסוד המרשם "השגוי" לכאורה נהנתה המנוחה מקצבאות מאת המוסד לביטוח לאומי, והטבות תלויות גיל. התובע, שטען שטיפל בכל ענייניה ודאג לכל האינטרסים של המנוחה, לא טען שנעשתה פניה לאילו מהרשויות הרלוונטיות (משרד האוכלוסין, המוסד לביטוח לאומי, עיריית ירושלים וכיו"ב) בטענה שהגיל הרשום (על יסודו נהנית המנוחה מהטבות ומקצבאות) הוא שגוי. לא זו אף זו, בתצהירה של האחות ש' נאמר במפורש: "אני טיפלתי מול הביטוח הלאומי בכל מה שקשור לעניינה של סבתא ולא פלא שלקבלת תעודת גיל 100 פנו אליי מביטוח לאומי להגיע להענקת התעודה ולא לאף אחד אחר" (סעיף 13). מיותר לציין שלא נטען שהמנוחה לא הייתה זכאית לקבל את התעודה.

     

30. אין חולק שהמנוחה סבלה מלקות ראייה בגינה אף החזיקה בתעודת עיוור כבר משנת 2012 (ת/3). בעוד שלטענת הנתבעת סבלה המנוחה מלקות ראייה משמעותית טוען התובע שהמנוחה הייתה בעלת לקות ראייה בשל 'קטרקט', אך הייתה מסוגלת לראות בצורה סבירה ולתפקד בכוחות עצמה. לדבריו "הלכה למעשה לטענה בדבר לקות ראיה משמעותית אין כל ראיה, הראיה היחידה לכך שהמנוחה הייתה בכלל לקוית ראיה היא תעודת העיוור שהוצאה לה" (סעיף 20 לסיכומיו) וגם בקשר לכך טען ש"מדובר בניסיון בוטה לתאר את המנוחה באופן כוזב" (לעיל).

    לא אוכל לקבל גם טענה זו של התובע בשל קיומן של ראיות רבות מספור המעידות על לקות ראייה משמעותית של המנוחה. בשנת 2012 קיבלה המנוחה תעודת עיוור ומכאן שנמצאה כבר אז בעלת לקות ראיה חמורה. ביום 11.10.15 נכתב בסקירת המרפאה בעיסוק שהמנוחה סבלה מ"ראיה ירודה למרות המשקפיים" (עמ' 89 לנספחי תצהיר הנתבעת); בטופס הקבלה במיון מיום 24.9.15 נכתב אודות המנוחה "ראיה ירודה" (עמ' 320 לעיל); בבדיקת תלות שנערכה על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 8.7.15 נכתב שהנתבעת עיוורת בשתי עיניה (עמ' 25 לעיל). בדו"ח יעוץ ריפוי בעיסוק מיום 16.11.17 נכתב "המטופלת מדווחת שיש ראיה מינימלית" (עמ' 358 לעיל).

     

31. מהתיק הרפואי עב הכרס שהוגש כראיה עולה שהמנוחה סבלה גם מלקות שמיעה אך סירבה להשתמש במכשיר שמיעה. ביום 11.10.15 נכתב בסקירת המרפאה בעיסוק שהמנוחה סבלה מ"שמיעה ירודה ללא מכשירים". (עמ' 89, נספחים לתצהירי הנתבעת). בדיווח סיעודי מיום 10.6.17 פורט "לא שומעת טוב ללא מכשיר" (עמ' 707 לעיל).

     

32. הטענות שהמנוחה הייתה צעירה ב- 13 שנים מגילה הרשום, וכי לא סבלה מלקות ראיה משמעותית עומדות בסתירה להצהרות המנוחה בחייה בפני מוסדות אחרים כתוצאה מהן קיבלה הטבות ותגמולים. כך למשל, באותה בדיקת תלות הנזכרת לעיל משנת 2015 העיוורון היווה את הסיבה בגינה ניתנה לה גמלת הסיעוד (עמ' 25, נספחים לתצהירי הנתבעת, בו מסומן בקטגוריית "אכילה" מסומן "עיוורון מוחלט", כאשר בשאר הבחינות סומן שהמנוחה הייתה "עצמאית" ולא נזקקה לסיוע). מי שעל פי גרסתם טיפלו במנוחה ללא לאות ופעלו על מנת למצות את זכויותיה בכל המוסדות לא יוכלו לכפור ללא כל ראיה באמתחתם בטענות אודות הגיל שלה ועיוורונה, שהקנו לה קצבת אזרח ותיק, גמלת סיעוד, שירות מטפלת, רכב (אותו החזיק התובע) וטובות הנאה נוספות, תוך ניסיונות לצייר את הצד שכנגד כמסלף את המציאות. אף ניתן היה לטעון שמושתקים הם להעלותן [השוו: בר"מ 8689/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' מבני תעשיה בע"מ (פורסם בנבו, 4.5.15); ת"א (חי') 1072/04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים, (פורסם בנבו, 10.1.10)].

     

33. ארבעה חודשים לאחר עשיית הצוואה, ביום 22.6.17, נערך למנוחה אבחון MoCa להערכה קוגניטיבית, בו קיבלה ציון 3/30 בלבד (עמ' 661 לנספחי תצהיר הנתבעת). בחוות הדעת לא נתן המומחה משקל למבחן זה "לאור גילה המתקדם מאוד, הרקע של חוסר ההשכלה, היותה כבדת ראיה ושמיעה, מצב של אשפוז אורתופדי עם כאבים וטיפול במשככי כאבים כגון אופיאטים- אין ביכולתה להגיע לציון גבוה במבחן קוגניטיבי פורמלי כגון מבחן MoCa. "(עמ' 3 לחוות הדעת). במענה לשאלות ההבהרה שהפנתה אליו הנתבעת (מיום 11.12.24) הדגיש המומחה את גורמי הסיכון שפורטו בחוות הדעת ואשר כולם "התקיימו במנוחה" והסביר שהם מחמירים את "הבלבול והדילריום הזמני" בעטיים הערכה קוגניטיבית אינה מהווה שיקוף אמין של המצב. עוד הדגיש המומחה: "בנוסף לכך, לא קיימות כלל נורמות מחקריות המתאימות לנתוני הרקע הספציפיים של המנוחה, קרי אישה בת מעל 90, אנאלפביתית, ללא שנות השכלה, הסובלת מכבדות שמיעה וראיה יחדיו".

    התובע מבקש לאמץ את מסקנות המומחה, אך באותה נשימה מתכחש לתשתית העובדתית עליה נסמך המומחה בדרך להסקת המסקנות. ואולם, התובע לא עימת את המומחה עם טענתו שהתשתית העובדתית עליה נסמך היא שגויה כביכול, ולא בחן עמו כנדרש אם בהיעדר גורמי הסיכון עליהם נסמך היה נותן בחוות הדעת משקל לציון הנמוך (מאוד) שקיבלה המנוחה במבחן ההערכה הקוגניטיבי שנערך בסמוך לאחר עשיית הצוואה (והיחיד שאי פעם נערך לה), ואם היה משנה את מסקנתו.

34. הצדדים תמימי דעים שעד לשנת 2015 הייתה המנוחה צלולה ועצמאית ותפקדה היטב ללא צורך בסיוע, ותיארו אותה "סופרוומן" ו- "אשת חיל". לדברי בת הנתבעת ד' עד אותה עת תפקדה המנוחה "בעצמאות מפוארת" (סעיף 11 לתצהירה). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתפקודה של המנוחה משנת 2015 ואילך.

    בראשית שנת 2015 עברה המנוחה ניתוח קטרקט והשתלת עדשה בעין. במשך שנה, מחודש 9/15 ועד לחודש 10/16, עברה המנוחה עוד שלושה ניתוחים אורתופדיים בשל נפילות חוזרות (אשר נגרמו לפי ההערכה גם בשל ראייתה הלקויה; עמ' 628 לנספחי תצהיר התובעת): בחודש 9/15 נותחה לקיבוע ירך ימין, בחודש 11/15 נותחה לקיבוע ירך שמאל ובחודש 10/16 נותחה בשורש כף יד שמאל. בעקבות כל אחד מהניתוחים נזקקה לאשפוז ממושך ולתהליך שיקום.

     

35. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתפקודה הפיסי, הקוגניטיבי, המנטלי וההתנהגותי של המנוחה מאותה עת. לטענת התובע פרט לצורך בסיוע בבית לא הביאו "המחלות האורתופדיות" (כך בלשונו; סעיף 24 לסיכומים) לשינוי נוסף במצבה של המנוחה שנותרה עד סמוך למועד פטירתה "אשת ברזל" (סעיף 23) ותפקדה כ"סופרוומן" (סעיף 34). לעומתו טוענת הנתבעת שבעקבות הניתוחים חלה התדרדרות בתפקוד המנוחה ובעצמאותה. כמו כן, ראייתה התדרדרה יותר והחלו אצלה גם קשיים בזיכרון, חוסר קוהרנטיות וחוסר התמצאות בזמן ובסיטואציה. עוד החלו לטענתה מאז ביטויים של דיסאינהיביציה שהלכו והחמירו עם הזמן: חוסר שליטה בדחפים ובוויסות ההתנהגות שבאו לידי ביטוי בקללות, קריאת כינויי גנאי ועלבונות, יריקות, צעקות ובכי.

     

36. אשר לתפקוד הפיזי של המנוחה שהתדרדר מאז שנת 2015 ועצמאותה שנפגעה, ובעקבות כך גם השתנתה התנהגותה, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע.

    בשנת 2007 עברה המנוחה ניתוח בירכיים ומאז נזקקה להיעזר במקל הליכה (עמ' 97, נספחים לתצהירי הנתבעת), ובשנת 2013 נרכש עבורה רכב בסיוע המוסד לביטוח לאומי שהוחזק על ידי התובע אשר נרשם כנהג הקבוע שלה. עם זאת, אין חולק שהמנוחה המשיכה לצאת באופן עצמאי מביתה.

    בעקבות הניתוחים בירכיים והניתוח בכף היד בשנת 2016 החליפה המנוחה את מקל ההליכה בהליכון (עמ' 357 ו- 1051 לנספחים לתצהיר הנתבעת; עמ' 111 שורה 26 לפרוטוקול). הוכח שמאותה עת חדלה המנוחה לצאת מדירתה (המצויה בקומה השלישית ללא מעלית) באופן עצמאי. בגיליון שיקום מיום 10.6.17 נכתב ש"לדברי המטופל": "הולכת בתוך הבית ללא אביזר עזר. יוצאת מהבית רק לזבל עם מקל. מלבד זה לא יוצאת מהבית" (עמ' 634-635 לנספחי תצהיר הנתבעת). התובעים הסכימו שמאז חדלה המנוחה לצאת לשוק כפי שהייתה רגילה (עמ' 99 שורה 1; עמ' 178 שורה 16 לפרוטוקול), ולדברי התובע גם אם יצאה מהבית כבר לא עשתה כן לבד: "היא לא הלכה לבד, תמיד או אני או האחות ש' או מישהו היה הולך איתה" (עמ' 173 שורות 3-4 לפרוטוקול).

    בחודש 6/16 הוכרה זכאות המנוחה לסיוע מטפלת. התובעת העידה שבתקופה שקדמה לכך "לא הייתה לה אז מטבית עובדת זרה, הייתי שוטפת לה, מכבסת לה, מבשלת לה הכל... היא לא יכלה. אני הייתי עושה הכל" (עמ' 111 שורות 11-17 לפרוטוקול). כן העידה התובעת שאותה תקופה נדרשה להגיע לבית המנוחה בכל בוקר לפני תחילת יום עבודתה כדי לרחוץ אותה ולהחליף לה בגדים (שאז כבר לא שלטה על הסוגרים; עמ' 90-91 לפרוטוקול).

    מחודש 6/16 הועסקה מטפלת סיעודית למנוחה. במועד עריכת הצוואה שימשה אחות התובע ז' כמטפלת שלה בשכר. התובע בעצמו שימש כמטפל של המנוחה בשכר בתקופה שמיום 10.6.18 ועד לחודש 3/2020 (עמ' 18 נספח 1 לתצהיר התובעת).

    לדברי התובע בשל הנפילות התכופות של המנוחה בחודש 11/16 אף התקין בביתה לחצן מצוקה ולאחר מכן מצלמה שחוברה לטלפן הנייד של האחות ש.

     

37. בחקירתו עומת התובע עם דו"ח הערכה תפקודית מיום 23.2.16 שנערך על ידי ד"ר צ', רופא גריאטרי שטיפל במנוחה (ולדברי התובעת היה רופא המשפחה של המנוחה והכיר אותה "מצוין"; עמ' 120 שורות 18-30 לפרוטוקול). בדו"ח סומן שהמנוחה (בת 96) זקוקה לסיוע בנטילת תרופות, עיוורון מוחלט, אי שליטה בסוגרים וצורך בעזרה בכל הפעולות, זקוקה לעזרה בביצוע רוב פעולות היום יום, ירידה בתובנה ובזיכרון, זקוקה להשגחה קבועה (נספח 1 עמ' 21 לתצהירי הנתבעת; ולהלן: "הדו"ח"). על אף האמור בדו"ח עמד התובע על דעתו שתפקוד המנוחה לא נפגע והשיב שהדו"ח נערך באופן מגמתי על מנת לקבל מטפל סיעודי:

    "כשבאים לאשר, שאת רוצה לקבל מטבית ואת רוצה לקבל זה, את הולכת לרופא ואתה צריך איזה אישורים מסוימים בסדר? וכשרופא רוצה לעזור מסכנה לאישה שהוא כל הזמן מכיר, מכיר אותה מלפני שנים אז הוא כותב בשביל לאשר, להראות שזה כאילו איזו אחת שפתאום לא מהעולם הזה והיא נכנסת לאיזה מוד כזה שלמטה, אני לא קורא לזה ככה". (עמ' 183 שורה 18-23 לפרוטוקול).

    טענה זו מייחסת לרופא (!) התנהלות פסולה (הגובלת בפלילים ואף עוברת את הגבול) והמעט שניתן לומר עליה הוא שהיא מצריכה הרמת נטל ראייתי מוגבר. הטענה נטענה על ידי התובע בעלמא מבלי שביסס אותה על ראיה כלשהי ואין אלא לדחותה. בכך להשליך כמובן על מידת האמון שניתן ליתן לגרסתו שעה שלשיטתו הוא אינו בוחל בהצהרת טענות כוזבות לצורך השגת טובות הנאה. כמו כן, מתבקשת מאליה השאלה איזו מבין הגרסאות של התובע משקפת את האמת.

     

38. סדרת הניתוחים שעברה המנוחה בשנים 2015-2016 פגעו במצבה התפקודי ובעצמאותה. הוכח שמאז הייתה המנוחה בוכה, יורקת, מקללת, כועסת, ומתפרצת (עמ' 128 שורות 34; עמ' 136 שורות 27-35; עמ' 168 שורה 17; עמ' 69 שורות 13-32; עמ' 211 שורה 16; עמ' 307 שורה 15; עמ' 342 שורות 23-26 לפרוטוקול).

    הנתבעת העידה שכלפיה הייתה התנהגות המנוחה קשה במיוחד ובעת שהתארחה המנוחה בביתה בשנת 2020 אף הכתה אותה עם מקל ההליכה שלה וסחבה את שערותיה (עמ' 360 שורה 27 – עמ' 361 שורה 3 לפרוטוקול).

    התובעת ביקשה לייחס את התנהגות המנוחה לגריעה שחלה בתפקודה "תראי, כשהיא לא מתפקדת כמו שצריך הולכת, באה, עושה לעצמה, זה לא אישה שהייתה עושה פעילות לשוק, חוזרת. בן אדם באמת נכנס לעצבות קצת שהוא לא עושה את כל הפעולות האלה" (עמ' 100 שורות 32-34 לפרוטוקול). וכן גם "מהגיל, מהגיל" (עמ' 103 שורה 15 לפרוטוקול).

    בשל התנהגותה התקשתה המנוחה להעסיק מטפלת קבועה ותחלופת המטפלות הייתה גבוהה מאוד, ואף אחות התובע ז', שעבדה כמטפלת שלה בשתי תקופות שונות במהלך שנת 2017, הפסיקה את עבודתה בשל יחסה הקשה של המנוחה כלפיה.

    הגם שהתמונה שהוכחה בנוגע להתנהגות המנוחה אינה מחמיאה לה יש לדחות את טענת התובע על פיה בעצם העלאת הטענה ביזתה הנתבעת את כבוד המנוחה ואת שמה הטוב. ניתן לומר אף שהסכמה לתיאור שהוכח הייתה מונעת התדיינות ארוכה ביחס לכך באמצעות עדים רבים באופן שהיה מפחית את העיסוק בסוגיה ובדרך זו היה מגן יותר על כבודה של המנוחה.

     

39. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נטועה בשאלת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, והמומחה מצא שהמנוחה הייתה כשירה לעשות צוואה. אשר למעמדן של חוות דעת רפואיות לצורך בחינת שאלה שברפואה נקבע לא אחת שרק נימוק כבד משקל ובולט יצדיק את דחייתן של קביעות המומחה מטעם בית המשפט [ע"א 1240/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563, 569;ע"א 2934/94סולל בונה בע"מ נ' ארז איתן ואח'(פורסם בנבו, 2.6.96)].עם זאת, היות וחוות הדעת נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה "וכל כולה אינה אלא בבחינת ניתוח לאחר המוות" רשאי בית המשפט להעדיף חומר ראיות אחר נכון למועד עריכת הצוואה [עמ"ש 55336-12-14 ר' ז' נ' ר' א' (פורסם בנבו, 6.3.16) סעיפים 5-6 לפסק דינו של כב' השופט שוחט]. הנה כי כן, בעת בחינת השאלה האם ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה אם לאו, חוות דעת המומחה אינה מהווה "סוף פסוק" ואין היא בבחינת "כזה ראה וקדש" ושומה על בית המשפט לבחון, בנוסף, את מכלול הראיות המובאות בפניו בעניין זה, לרבות עדויותיהם של אלו אשר הכירו את המצווה בתקופה הרלבנטית. לעדויות אלה חשיבות רבה משהן ניתנות על סמך היכרות עם המצווה ב"זמן אמת", להבדיל מפוסט מורטם. מנגד, חסרונן של עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה הוא בכך שבדרך כלל ניתנות הן על ידי אנשים בלתי מקצועיים ונעדרי כלים לעמוד על מצבו הקוגניטיבי של המצווה. 

    את השיקולים האמורים על בית המשפט להביא בחשבון בבואו לבחון ולהכריע בשאלה האם המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה אם לאו. נפסק ש" אין לקבוע מסמרות מהו המקור בעל המשקל הרב יותר. כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו ובהתאם יגיע בית המשפט להכרעתו..."[בר"ע (ת"א) 1677/05פלונית נ' י' ש' מנהל העיזבון הזמני(פורסם בנבו, 14.8.06), פסקה 46].

40. המומחה מצא שבעת עריכת הצוואה הייתה המנוחה "אישה צלולה ועצמאית ללא עדות לפגיעה קוגניטיבית ובעלת כשירות" (עמ' 3 לחוות הדעת).

    המומחה סומך את חוות דעתו על תיעוד מאשפוזיה של המנוחה בתקופה שלאחר עשיית הצוואה, בהם היא תוארה בין השאר כ"מבינה ומדברת לעניין, ללא בלבול ואי שקט, צלולה ומשתפת פעולה [...] קוגניטיבית תקין" (עמ' 2 לחוות הדעת). גם בהמשך במסמכים הרפואיים מן השנים 2017-2020 תוארה המנוחה באמצעות המילה "צלולה" שוב ושוב, וביום 27.7.17 אף נרשם "צלולה מאוד". לדידו, כפי שפירט בחקירתו הארוכה, העובדה שצוותים רפואיים החתימו את המנוחה על הסכמות מדעת לניתוחים וכן הפנו אותה לשיקום מעידים על כך שהיה מדובר באישה בת דעת ומתמצאת; "אדם שמגיע להר הצופים וזוכה לקבל שיקום בהר הצופים הוא חייב שיהיה לו יכולת קוגניטיבית יחסית גבוהה." (עמ' 239 שורות 7-12 לפרוטוקול), "כשאישה מגיעה והצוות הרפואי מרגיש שהיא מספיק צלולה כדי לחתום על הסכמה מדעת, הסכמה מדעת, אז יש לזה משמעות, אנחנו מאבחנים מאוד טוב בסטינג רפואי אם אדם הוא לא צלול ולא יכול לחתום." (עמ' 241 שורות 21-24 לפרוטוקול). כן הדגיש את העדר האזכורים לקושי קוגניטיבי והפרעת שיפוט.

     

41. התובע סומך ידיו על מסקנת המומחה, אותה הוא מבקש לאמץ. לדבריו מסקנת המומחה לא נסדקה אף לאחר "חקירה נגדית ארוכה ומתישה" והמומחה "בעדות מופתית, באורך רוח ובידענות מופלגת הסביר את עמדתו "היטב היטב" (סעיף 19(1) לסיכומים). התובע הדגיש שבחקירתו הסביר המומחה שנתן משקל לעובדה שמספר חודשים לאחר עריכת הצוואה (בחודש 6/17) נבדקה המנוחה על ידי מומחים בעלי שם ביעוץ גריאטרי שהעריכו לטענתו "יכולת קוגניטיבית גבוהה מאוד" (סעיף 22 לסיכומים, מפנה לעדות המומחה בעמ' 246).

     

42. לטענת הנתבעת המומחה סמך את מסקנתו על תיאור המנוחה ברשומות הרפואיות כ"צלולה" על אף שעניינן בממד ההכרה (התמצאות בזמן, במקום ובאנשים) ולא בממד הקוגניטיבי, ובחר שלא לתת כל משקל למבחן הערכה קוגניטיבית שנערך זמן קצר לאחר עריכת הצוואה, בחודש 6/17, השומט לשיטתה את הקרקע תחת מסקנתו. כמו כן, לטענתה מסקנת המומחה לכל הפחות נסדקת בין היתר משום שהוכחו נסיבות המעידות על היחלשות קוגניטיבית אשר בחקירתו אישר המומחה שבכוחן להשפיע על בחינת המסקנה.

     

43. מסקנת המומחה בדבר כשרות המנוחה במועד עריכת הצוואה מתיישבת עם העובדה שעד פטירתה לא סבר מאן דהוא שהיא זקוקה למינוי אפוטרופוס על איזה מענייניה, וגם עם העובדה שבעת אשפוזיה עד לפטירתה לא סברו מי מהגורמים המטפלים שהיא אינה כשירה לתת בעצמה הסכמה מדעת לעריכת הפרוצדורה הרפואית.

     

    בשנת 2018 התקשרה המנוחה בעסקה לרכישת דירה. עורך הצוואה ייצג את המנוחה גם בפעולה משפטית זו ולא נטען גם אז להעדר כשרות המנוחה לעשותה. כמו כן, עורך הצוואה והעדה לצוואה וכן שורה של עדים מטעם התובע העידו שהמנוחה הייתה צלולה עד אריכות ימיה ולמצער במועד עריכת הצוואה.

     

44. עורך הצוואה הצהיר "המנוחה הייתה אישה עירנית פקחית בעלת שמחת חיים (סעיף 5) וכן ש"שפעה עליזות ובדיחות וסיפרה לי את כל קורות חייה בצורה מדהימה הן מבחינת הזיכרון והן מבחינת הרהיטות, ניכר שהיא בעלת חכמת חיים"" (סעיף 11). וכן: "בוודאי שהמנוחה ידעה שהיא עורכת צוואה, וידעה בדיוק מה היקף הרכוש שלה ואיפה הוא נמצא [...] המנוחה ידעה בדיוק למי היא רוצה לצוות את רכושה ולמי לא ומדוע." (סעיף 12). בעדותו חיזק את דבריו בתצהירו: "האישה הזו לא הפסיקה לדבר, היא סיפרה בדיחות, היא סיפרה על החיים שלה..." (עמ' 26 שורות 29-30 לפרוטוקול) וכן התייחס לרצונה "אני דווקא שאלתי אותה. יש לך 2 בנות למה את לא, בפירוש היא אמרה לי, היא אומרת לי אני לא מעניין אותי, רוצה רק את התובע, התובע הוא הנכד שלי, הוא קרוי על שם בעלי ואני רוצה רק אליו, ככה היא אמרה לי" (עמ' 32 שורות 18-19 לעיל). וכן לסיכום "היא הייתה מאוד מאוד מאוד, היא רצתה רק את התובע, והיא (לא נשמע) דברים היא מתמצאת, היא יודעת. לא היה לי שום, איך אומרים, זיק של שמץ שאני יכול לחשוד שהיא לא בסדר או משהו." (עמ' 50 שורות 17-18 לעיל).

    עדת הקיום הצהירה: "בפגישת כתיבת הצוואה המנוחה הייתה צלולה לגמרי והבינה טוב מאוד מה היא רוצה" (סעיף 2), וכן "לא כל אחד שערך אצלנו צוואה אני זוכרת, את המנוחה הזו אני זוכרת היטב היא עשתה של אישה מציאותית ומבינה עניין" (סעיף 4). גם בעדותה נאמר: "רושם כי היא דיברה לעניין. הייתה בסדר. סיפרה לנו סיפורים מפעם את יודעת, זה לא שהיא הייתה ודיברה על דברים לא מציאותיים לאותו היום." (עמ' 65 לפרוטוקול).

     

45. קשה ליתן משקל רב להתרשמות עורך הצוואה שהמנוחה היתה כשירה לערוך צוואה אם למעשה מדבריו עולה בבירור שהוא לא ידע "שום כלום" אודות מצבה ותפקודה של המנוחה ועל הלקויות מהן סבלה (עמ' 22 שורה 21 לפרוטוקול) וכי הוא לא ערך איתה בירור כלשהו על מנת לבחון את כשירותה.

    אף אם אקבל את גרסתו של עורך הצוואה באשר לשיח שניהל עם המנוחה באשר לתוכן הצוואה (וכפי שנראה להלן בגרסתו נמצאו סתירות וכן היא עומדת בסתירה לעדויות אחרות והיא גם השתנתה והתפתחה במהלך העדות), הרי לשיטתו הוא לא ערך עם המנוחה בירור או אף שיחה שיש בה ללמד על התמצאותה בזמן או במקום (הגם שלדבריו ככלל הוא נוהג לעשות כן; עמ' 46 שורות 21-20 לפרוטוקול) ולא בדק את הכישורים הקוגנטיביים שלה, לא שאל אותה על הקשר שלה עם בני המשפחה האחרים, לא שאל אותה אודות מצבה ואם היא מודעת להיקף רכושה, את מי היא מדירה מצוואתה ומה החלופה בדין.

    יתכן שאם היה יודע כי המנוחה אינה מתפקדת באופן עצמאי וסיעודית, לקויית ראייה וכבדת שמיעה וכן שאינה יודעת קרוא וכתוב היה טורח לברר יותר לעומק אם היא יודעת להבחין בטיבה של צוואה.

     

46. כמו כן, מקובלת על בית המשפט טענת הנתבעת שישנן אינדיקציות אשר למצער במצטבר הן מעוררות תהיות וסימני שאלה בשאלת כשרותה של המנוחה לעשות צוואה. לאור הנטל המשמעותי המוטל על כתפי התובע ספק זה פועל לחובתו.

    המומחה הדגיש שהמנוחה נמצאה "צלולה" ואף "צלולה מאוד" בעת אשפוזיה ונתנה הסכמה מדעת לפרוצדורות והטיפולים הרפואיים להן נדרשה. כפי שהדגישה הנתבעת, וכפי שנקבע בפסיקה לא אחת, המונח צלול מלמד על מצב הכרה ואינו מלמד בהכרח על מצב קוגניטיבי תקין והוא רק אחד מהפרמטרים הנדרשים להערכה קוגניטיבית. כך נקבע ש"העובדה שאדם בהכרה ומשתף פעולה אינו מעיד בהכרח על כשירותו לערוך צוואה" [ת"ע (ת"א) 47191-06-20 ב' נ' אמיתי (פורסם בנבו, 19.12.22) פסקה 31; ראו גם ת"ע (י-ם) 14082-12-12 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 5.10.16)].

     

47. המומחה נתן משקל רב לעובדה שהמנוחה נמצאה מתאימה לשיקום, אך הסכים שקבלת החלטה פשוטה, ואף הסכמה לפרוצדורה רפואית הן החלטות "פשוטות" יותר מבחינה קוגניטיבית, ואילו כשרות משפטית לעשות צוואה דורשת תפקודים קוגניטיביים מורכבים יותר וכי היכולת הקוגניטיבית הנדרשת לשיקום היא אינה אותה יכולת קוגניטיבית הנדרשת לצורך עריכת צוואה (עמ' 250 שורות 10-13 לפרוטוקול). המומחה הסביר שנדרשת יכולת בסיסית לקבל החלטה כלכלית פיננסית לטובת עריכת צוואה (עמ' 237 שורה 22 לפרוטוקול) צריך קשב, זיכרון ו"תכננון פעולה" (עמ' 240 שורות 12-15 לפרוטוקול).

    התובע, שנטל השכנוע המשמעותי מונח על כתפיו לא הוכיח שבעת עשיית הצוואה קיבלה המנוחה החלטה כלכלית פיננסית. הוכח שמשך כל חייה דאגה המנוחה שהבנות יהיו שותפות בחשבונות הבנק שלה, ואין חולק שמשך למעלה מארבעה עשורים ועד לשנת 2016 הנתבעת היא שניהלה עבורה את חשבונות הבנק והקריאה לה את תדפיסי העו"ש. בעת עריכת הצוואה כבר לא יצאה המנוחה מביתה באופן עצמאי ולמעשה לא עשתה פעולה כלשהי בגפה, לא כל שכן פעולה פיננסית או משפטית. אף ברכישת הדירה בשנת 2018 מעורבות המנוחה התמצתה, כך על פי העדויות, בחתימה על חוזה הרכישה בלבד (עמ' 48 לפרוטוקול), ולדברי התובע המנוחה העבירה לידיו את סמכות קבלת ההחלטות "מה שאתה תחליט" (עמ' 213 לעיל).

    כמו כן, עלה שבעת עריכת הצוואה כבר לא התמצאה המנוחה בתאריך (עמ' 110 שורה 33 לפרוטוקול) ובגילה (עמ' 89 לנספחי תצהיר הנתבעת).

    כפי שיפורט להלן גם במהלך עשיית הצוואה לא גילתה המנוחה כל מעורבות אקטיבית שיכולה ללמד שהיא הייתה מודעת להיקף זכויותיה או נכסיה, ותוכן הצוואה נכתב במסמך אותו הביאה עמה לפגישה, שלא כתבה בעצמה ולא הייתה מסוגלת לקרוא.

     

48. המומחה הסביר, כנזכר לעיל, שלא נתן משקל למבחן ההערכה הקוגניטיבי שנערך למנוחה ארבעה חודשים לאחר מועד עשיית הצוואה (ביום 22.6.17) ובו קיבלה ציון נמוך מאוד (3/30) משום שלאור גורמי הסיכון אותם מנה (גיל, כבדות ראיה, כבדות שמיעה, אשפוז, תרופות) אין בכוחו לדעתו לשקף נאמנה את מצב המנוחה. בחקירתו הסביר שמסקנתו נותרת בעינה על אף שהמבחן הותאם לעיוורים, על אף שנעשו למנוחה התאמות במבחן בשל חוסר השכלתה (החלפת המילה חרצית במילה שולחן) ועל אף שלשיטתו עצם אשפוז המנוחה במחלקה באותה העת חייב מלכתחילה יכולות קוגניטיביות גבוהות.

    המומחה הדגיש ששני רופאים בעלי התמחות ביעוץ גריאטרי מצאו שהמנוחה מתאימה לשיקום בבית החולים "שזה לאנשים שהם תקינים מבחינה קוגניטיבית" (עמ' 244 שורות 14-15 לפרוטוקול; ולא נאמר על ידיו שהם מצאו שלמנוחה "יכולת קוגניטיבית גבוהה מאוד" כנטען על ידי התובע). רופאים אלו בדקו את המנוחה באותו אשפוז שבו נעשתה ההערכה הקוגניטיבית. על אף עדותו הנחרצת של המומחה לא ברור מדוע לצורך הערכתה הקוגניטיבית של המנוחה מצא ליתן משקל כה רב להתרשמות הרופאים שהמנוחה צלולה ולא מצא ליתן משקל בכלל להערכה קוגניטיבית שנעשתה לה בדיוק באותם ימים.

     

49. בחוות הדעת ובעדותו הסביר המומחה שלא נמצא במסמכים הרפואיים אזכור "של דמנציה, אלצהיימר, הפרעה קוגניטיבית, הפרעת זיכרון, הפרעת שיפוט, הפרעת התנהגות מכל סוג שהוא" (תחת פרק "רקע" בחוות הדעת). כשעומת בחקירתו עם הדו"ח התפקודי מחודש 23.2.16 בו סומן על ידי הרופא המטפל של המנוחה (שהוא מומחה בגריאטריה) "ירידה בתובנה ובזיכרון" השיב המומחה "אני לא יודע מתי בדיוק המסמך הזה נערך ובאיזה תנאים זה נערך". עוד הוסיף שלעיתים רופא יסמן "תת הערכה" על מנת לסייע לפציינט לקבל סיוע (עמ' 262 שורות 11-18 לפרוטוקול). מההתרשמות הישירה מעדותו ומתשובתו ניכר היה שאינו מכיר את הדו"ח ושלא נתן את דעתו אליו בחוות הדעת וכי תשובתו אינה אלא השערה בעלמא. יוצא אפוא שבחוות הדעת לא נתן המומחה משקל לשתי האינדיקציות הישירות היחידות למצבה הקוגניטיבי של המנוחה. האחת מהתקופה של שנה לפני מועד עריכת הצוואה והשנייה ארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה.

     

50. יתכן שיהיה מי שיאמר שדי בספקות אלו, ובוודאי במשקלם המצטבר, כדי לחייב את המסקנה שהתובע לא עמד בנטל המשמעותי המוטל על כתפיו להוכיח את כשרות המנוחה. גם אם לא נאמר כן, וגם אם בהסתמך על חוות הדעת והעדויות נראה במנוחה שהייתה בעלת כשרות משפטית וככזו בעלת יכולת תיאורטית לצוות, יש לבחון את גמירת דעתה ואם הפעילה את כשרותה באופן חופשי ומודע בעשיית הצוואה מושא המחלוקת.

     

51. בעמ"ש (באר שבע) 57029-05-18 מ.ס נ' א.ה (פורסם בנבו, 29.11.2018) התייחסה כב' השופטת לוין לקשר שבין בחינת כשרות מצווה לעשות צוואה לבין בחינת רצונו החופשי והאמתי של המצווה:

    "המצב הנפשי והקוגניטיבי של המצווה קשור לטעמי לשאלה האם הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה (ראו והשוו עמ"ש (מרכז) 35907-02-12 מ.נ. נ' מ.ג. [פורסם בנבו] (17.11.2013). אמנם, נקודת המוצא בבחינת השאלה האם ניתן לקיים צוואה שנפל בה פגם היא שצוואה עברה את המחסום של סעיף 26 לחוק הירושה, היינו לא הוכח כי המצווה לא היה כשיר לעשות צוואה. אם מוכיח המתנגד העדר כשירות, נפסלת הצוואה. זאת גם מבלי להידרש לשאלה אם ניתן נפל בה פגם ואם ניתן לקיימה חרף הפגם. אך העדר הוכחה בדבר חוסר כשירות, עדיין אינה הוכחה לכך שלמצווה הייתה גמירות דעת לעשות את הצוואה שקיומה מתבקש וכי תוכנה משקף את גמירות דעתו. לשוני בנטלי ההוכחה משמעות רבה במצבים עמומים, בפרט לנוכח הקושי להתחקות רטרוספקטיבית אחר מצבו הנפשי והקוגניטיבי של המצווה" [ההדגשה שלי – א.ב.ד].

     

52. נפנה אפוא לבחון אם הצוואה נעשתה על ידי המנוחה מתוך גמירות דעת.

    הצוואה נעשתה ביום 1.2.17, עת הייתה המנוחה בת 97 שנים בקירוב, כשסבלה מלקות ראייה משמעותית והרכיבה משקפיים, כשסבלה משמיעה ירודה אך לא הרכיבה מכשיר שמיעה. המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ונעדרה השכלה, דיברה והבינה עברית פשוטה ובסיסית ובעקבות מספר ניתוחים אורתופדיים שעברה תפקודה נפגע, היא הייתה מוגבלת בניידותה, מיעטה לצאת מהבית ונעזרה בהליכון או במקל הליכה. כפי שביטא המומחה: "המנוחה שלנו היא חריגה מאוד מהממוצע של אנשים" (עמ' 235 שורות 15-16 לפרוטוקול).

     

53. לטענת התובע, שחוזקה בעדות עורך הצוואה, למנוחה הייתה היכרות מוקדמת עם עורך הצוואה עמו נפגשה בשנת 2015 לצורך בחינת זכאותה לקבלת פיצוי כניצולת שואה. אין חולק שגם אז התיווך ביניהם נעשה על ידי התובע לו היכרות עם עורך הצוואה (הם מתפללים יחד). אין חולק שהתובע הוא שיצר קשר עם עורך הצוואה גם לצורך קביעת פגישה עם המנוחה לעשיית הצוואה ("למען האמת תמיד היה הקשר רק דרך התובע"; עמ' 21 שורה 1 לפרוטוקול). ולדברי עורך הצוואה באותה שיחה הוא מסר לתובע באילו פרטים ומסמכים יש להצטייד לצורך עשיית הצוואה (עמ' 27 שורה 28; עמ' 33 שורות 32-35 לפרוטוקול). לדברי התובע הוא שהסיע את המנוחה לעורך הצוואה, הושיב אותה בחדר והמתין לה עד סיום הפגישה בה נערכה הצוואה.

     

     

54. לאחר פטירת המנוחה הודיעה התובעת לד', בת הנתבעת, על תוכן הצוואה אותה קיבלה לדבריה מבנה התובע (סעיף 25 לתצהירה). ד' הצהירה שהיות והתובע לא שעה לפניותיה ולא העביר להם עותק מהצוואה היא התקשרה לעורך הצוואה ביום 3.7.22, ובשיחה לא זכר עורך הצוואה היכן נערכה הצוואה, אם במשרדו או בבית המנוחה:

    "ד': נכון, אבל אתה מסכים איתי שכשנכד מביא סבתא, לעשות צוואה,

    עורך הצוואה: אני לא יודע, אני לא יודע אם הוא הביא אותה, אנחנו היינו אצלה בבית, אם אני לא טועה, או שפה היא עשתה את זה." (עמ' 3 לתמליל נ/1).

     

55. עורך הצוואה הצהיר שהוא זוכר היטב את המנוחה ואת הפגישה בה נערכה הצוואה במשרדו, המצוי בקומה שלישית בבניין (עמ' 174 שורות 20-22 לפרוטוקול), שכדי להגיע לכניסה אליו יש ללכת בשביל אבנים (עמ' 175 שורות 21-25 לפרוטוקול). עורך הצוואה הצהיר שהמנוחה הגיעה לפגישה בעזרת התובע, ללא הליכון או מקל הליכה ולא הרכיבה משקפיים (סעיף 11 לתצהירו; עמ' 24 שורה 25; עמ' 25 שורות 1-2 לפרוטוקול). לדבריו המנוחה הייתה נמרצת וערנית לכל אורך הפגישה שנמשכה כ"כשעה וחצי שעתיים" (עמ' 26 שורה 26 לפרוטוקול) במהלכה המתין התובע מחוץ לחדר ולא היה מעורב בה כלל (עמ' 25 שורה 14 לפרוטוקול).

     

56. עורך הצוואה ועדת הצוואה הצהירו שבעת עריכת הצוואה הם לא היו מודעים לכך שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ולא ידעו על מגבלת הראיה או על קשיי השמיעה מהם סבלה (סעיף 11 לתצהיר עורך הצוואה; סעיף 2 לתצהיר העדה). בעדותו השיב עורך הצוואה שלא שמע מהתובע דבר על מצב המנוחה ואת המענה לשאלה מה ידע על מצב המנוחה בעת עשיית הצוואה סיכם במילים "שום כלום" (עמ' 22 שורה 21 לפרוטוקול).

    גם התובע בעצמו לא הכחיש שנמנע מלספר לעורך הצוואה על כך שהמנוחה אינה יודעת קרוא וכתוב והשיב "ת: לא, כי אני לוקח אותה לעורך דין, הוא שואל אותה הכל מא' ועת ת'." (עמ' 172 שורות 31-32 לפרוטוקול). עורך הצוואה הצהיר שגם לא בירר עובדה זו עם המנוחה בעצמה "כלל לא שאלתי את המנוחה אם היא יודעת קרוא וכתוב, ולא חשבתי בכלל שהיא אינה יודעת." (סעיף 11 לתצהירו). לעומת זאת, העדה השיבה בחקירתה שבתחום עיסוקם הייחודי בהסדרת זכויות עבור קשישים יוצאי מדינות ערב נוהגים הם לשאול אם הקשיש יודע קרוא וכתוב אך אינה זוכרת אם שאלו את המנוחה (עמ' 61 שורות 14-18 לפרוטוקול).

     

57. עדות עורך הצוואה שהוא זוכר היטב את המפגש עם המנוחה שהתקיים במשרדו אליו הביא התובע את המנוחה עומדת בסתירה לדבריו בשיחה שקיים עם בת הנתבעת (אותה אישר בחקירתו) בה אמר שאינו זוכר אם נפגש עם המנוחה בביתה או במשרדו, אשר לא התיישבה בעדותו ("אני אומר דבר כזה?; עמ' 23 שורה 29 לפרוטוקול). כמו כן עדותו שהמנוחה הגיעה לפגישה ללא משקפיים וללא הליכון או מקל הליכה מעוררת תמיהה שעה שאף התובע אינו חולק על כך שאותה עת הסתייעה המנוחה במשקפים ובמקל הליכה.

58. סתירות נוספות עלו בעדותו ביחס לפרטים שנדרשו לצורך עשיית הצוואה. עורך הצוואה העיד שהסביר לתובע בשיחת הטלפון בה נקבעה הפגישה אילו מסמכים ופרטים על המנוחה להביא עמה. תוך הצגת המנוחה כאקטיבית במסירת תוכן הצוואה הצהיר עורך הצוואה "המנוחה הגישה לנו את הניירות הרלוונטיים מהם שאבנו את הפרטים המדויקים" (סעיף 8 לתצהירו); "היא הגיעה בצורה מסודרת עם רשימות ופרטים. היא ידעה בדיוק לתת לנו את המסמך הרלוונטי. כאשר דיברנו על חשבון הבנק היא הגישה לנו את דף פרטי החשבון, כשדיברנו על הדירה היא הגישה נסח טאבו" (סעיף 12 לתצהירו). הצהרה זו אינה מסתברת כלל ועיקר לאור העובדה שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. בנוסף, המנוחה סבלה מלקות ראיה משמעותית ולדברי עורך הצוואה גם לא הרכיבה משקפיים (סעיף 11 לתצהירו) ומכאן שקשה לקבל גם את האפשרות שידעה לזהות מסמך רלוונטי לפי סימנים (עמ' 130 שורות 28-30; עמ' 179 שורות 27-30 לפרוטוקול).

    ואכן בחקירתו שינה עורך הצוואה את גרסתו (עמ' 36 שורות 22-23 לפרוטוקול) והעיד שהמנוחה לא הגיעה עם מסמכים אלא עם "נייר עם הכתובת ו... אם אני זוכר נכון וחשבונות בנק (לא נשמע) חשבון בנק וזהו" (עמ' 34 שורות 1-5 לפרוטוקול).

     

59. גם ביחס לטענה שהמנוחה הגיעה לפגישה עם נסח טאבו אותו "שלפה" ברגע הרלוונטי ("כשדיברנו על הדירה היא הגישה נסח טאבו"; סעיף 12 לתצהירו) הייתה עדות עורך הצוואה לא קוהרנטית. תחילה שינה את גרסתו והעיד שהמנוחה הביאה עמה מסמך ובו כתובים היו כתובת הדירה ומספרי חשבונות הבנק וכי את נסח הטאבו הוציא בעצמו (עמ' 27 שורה 36 לפרוטוקול). כך גם הצהירה העדה: "כל המידע שרשמנו בצוואה כולל המידע הטכני אודות הנכסים (מלבד נסח טאבו שאנחנו מוציאים) וכמובן ההוראה למי מבוקש לצוות קיבלנו מפיה של המנוחה." (סעיף 5).

    אך כשעומת עורך הצוואה עם העובדה שהזכויות בדירה אינן רשומות במלואן על שם המנוחה (אלא שליש בלבד כאשר שני השלישים הנוספים רשומים ע"ש התובעת ובעלה) השיב עורך הצואה שלא היה מודע לכך והסכים ש"יכול להיות שלא הוצאתי נסח" (עמ' 42 שורה 14 לפרוטוקול) וכי המסקנה שלא הוציא נסח היא סבירה (שם, שורה 23).

     

60. עורך הצוואה חזר בו מההצהרה שהמנוחה הגיעה לפגישה עם מסמכים אותם שלפה ברגע הרלוונטי והעיד שהמנוחה הגיעה לפגישה עם "נייר" בו היו הפרטים הרלוונטיים שנדרשו לעשיית הצוואה (עמ' 36 שורות 1-6 לפרוטוקול). אין חולק שהמנוחה לא זכרה מספרי ת"ז בעל פה וכי גם הם היו רשומים במסמך. לדבר עורך הצוואה בכתיבתה הוא הסתמך על תוכן המסמך (עמ' 41 שורה 27 לפרוטוקול).

    הן עורך הצוואה והן העדה הנוספת העידו שהמנוחה לא העירה הערות כלשהן כשהקריאו לה את הצוואה (עמ' 31 שורות 31-32; עמ' עמ' 68 שורה 25 לפרוטוקול).

     

61. מאליו ברור שהמנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב, לא כתבה בעצמה את המסמך אשר הכתיב למעשה את תוכן הצוואה. כשעומת עורך הצוואה עם עובדה זו השיב "אני יכול לנחש.." מי כתב את המסמך. אך כשהתבקש לעשות כן השיב תחילה "אני לא יודע, מה שלא ראיתי אני לא יודע." (עמ' 34 שורה 9 לפרוטוקול), ומאוחר יותר הסביר שאמר הפוך: "אמרתי שאני לא יכול לנחש. אני גם לא יכול לנחש." (עמ' 35 שורה 35 לפרוטוקול). 

    בניסיון להרחיק את עצמו מכתיבת תוכן הצוואה גם התובע שמר על עמימות במענה לשאלה אם הוא שכתב את המסמך מבלי לספק גרסה פוזיטיבית (עמ' 214 שורות 8-10 לפרוטוקול) "אני לא זוכר אם ישבתי כתבתי, עשיתי, אני לא זוכר דבר כזה" (שם, שורות 30-31 לפרוטוקול) ואף בסיכומים צעד באותה הדרך (סעיף 41).

    נקל לקבוע שהתובע הוא שכתב את המסמך שכן נטען שאף אחד אחר פרט אליו לא ידע על כוונת המנוחה לערוך צוואה ועל קיום הפגישה עם עורך הצוואה.

     

62. עולה שהמנוחה הגיעה לפגישה עם מסמך אותו כתב התובע ובו הפרטים המהותיים שלמעשה הכתיבו את הצוואה, לרבות מספרי הזהות של הזוכים (התובע ובתו). עורך הצוואה לא ידע שהמנוחה לא כתבה את המסמך בעצמה ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותו, אך בעדותו עמד על כך ששמע ישירות מהמנוחה שמבקשת היא לצוות לתובע את כל רכושה ואף יזמה את הרעיון לקבוע את בתו ע' כיורשת במקומו.

     

63. עורך הצוואה הצהיר שהמנוחה הייתה "עירנית" (סעיף 5 ) ו"התנהלה במשרדי באופן עצמאי" (סעיף 11), כי לא הרכיבה משקפיים ולא נעזרה במקל הליכה או בהליכון. נזכיר שלצורך הגעה למשרד עורך הצוואה נדרשה המנוחה לרדת ברגל שלוש קומות מדירתה, לצעוד לרכב, בתום הנסיעה לרדת מהרכב ולצעוד בשביל המוביל לבניין משרד עורך הצוואה ולטפס שלוש קומות ברגל. אותה עת המעיטה לצאת מביתה ונזקקה להליכון.  אף אם נקבל שהמנוחה עשתה כן ללא הליכון, וכי באורח נס הגיעה לפגישה רעננה ועירנית ולא חשה תשישות מפעילות מאומצת ובלתי שגרתית זו, קשה (מאוד) לקבל שהיא הצליחה "להתנהל במשרד באופן עצמאי", במקום זר, ללא משקפיים וללא הליכון.

     

64. הטענה שהמנוחה הייתה ערנית אינה מתיישבת גם עם הפאסיביות שלה בפגישה כפי שעלתה מהעדויות. תחילה ניסה עורך הצוואה להציג את המנוחה כאקטיבית ששלפה מסמכים רלוונטיים ברגע המתאים בפגישה אך בסופו של דבר העיד שהמנוחה הגיעה לפגישה עם מסמך ובו תוכן הצוואה. המנוחה לא הפנתה את תשומת לבו של עורך הצוואה לעובדה שאינה יודעת קרוא וכתוב, שהיא לא כתבה את המסמך ושאינה מסוגלת לקרוא את הכתוב בו, שיש לה שותפה בחשבון הבנק אותו ציוותה לתובע, שאינה בעלת מלוא הזכויות בדירה, וציוותה את הרכב לתובע הגם שלטענתו ולטענת אחות ש' העניקה לה אותו המנוחה זה מכבר (סעיף 14 לתצהירה; עמ' 143 שורות 9-12 לפרוטוקול).

65. עדות עורך הצוואה שהמנוחה הייתה ערנית ונמרצת עומדת גם בסתירה לדברי התובע שהעיד שהמנוחה הגיעה מותשת למשרד (עמ' 176 שורה 12). סתירה בין עדות עורך הצוואה לבין עדות התובע נמצאה בעניין מהותי נוסף. עורך הצוואה העיד שהתובע לא נכח כלל בפגישה והמתין מחוץ למשרד או מחוץ לחדר במהלכה (סעיף 4). ברם, התובע עצמו העיד שהושיב את המנוחה בחדר עורך הצוואה ויצא מהחדר אך "הוא קרא לי פעם או פעמיים הם קראו לי" במהלך עריכת הצוואה (עמ' 215 לפרוטוקול מיום 1.4.25), ואף לא שלל את האפשרות שעיין בטיוטת הצוואה בטרם נחתמה (עמ' 218 שורה 5 לפרוטוקול).

     

66. על אף שבעת עריכת הצוואה לא ידע שהמנוחה אינה מסוגלת לקרוא את הצוואה אישר עורך הצוואה בחקירתו שבעת חתימת הצוואה הודפס ממנה עותק אחד בלבד ולא ניתן למנוחה עותק לקריאה. תחילה השיב עורך הצוואה שככלל אינו נוהג להדפיס עותק למצווה על מנת שיקרא את הצוואה בעצמו (עמ' 29 שורה 27 לפרוטוקול), אך כשנשאל שוב תיקן: "ש: וגם לקוחות אחרים, אתם אפילו לא מציעים ללקוח לקרוא? ת: למה? אנחנו מציעים (מדברים ביחד) וזה, מי שרוצה קורא." (לעיל). כאשר נשאל פעם נוספת בפירוש מדוע אפוא לא הציע למנוחה לקרוא את הצוואה בעצמה ולא הדפיס לה עותק לקריאה חזר ואמר שהצוואה הוקלדה והודפסה מדבריה של המנוחה מילה במילה והוקראה לה (עמ' 31 שורות 7-8 לפרוטוקול), ולמעשה לא ענה על השאלה.

     

67. עדי הצוואה העידו שהצוואה הוקראה למנוחה ואולם עדותם בעניין זה מעלה קשיים. עורך הצוואה הצהיר שהוא זוכר שהקריא למנוחה את הצוואה "בסיום הקלדת הצוואה אני הקראתי לה את תוכן הצוואה כדי לאמת שזה מה שהיא אמרה וזה מה שהיא רוצה. לא כתבנו בגוף הצוואה שהקראתי את הצוואה למצווה, משום שאיני כותב זאת בדרך כלל." (סעיף 10 לתצהירו). גם בחקירתו חזר על הקראת הצוואה: "אז אני אומר עוד פעם, מה שהיא ציוותה, מה שהיא אמרה לנו אנחנו הקלדנו הדפסנו והקראנו לה שוב. אני הקראתי לה שוב. אני הקראתי לה מילה במילה." (עמ' 31 שורות 6-8 לפרוטוקול). לעומתו העדה לא זכרה באופן קונקרטי שהצוואה הוקראה למנוחה אלא הצהירה שכך הם נוהגים לעשות "אנו תמיד מקריאים את הצוואה, ואין לי כל ספק כי הקראנו את הצוואה למנוחה" (ס' 5 לתצהירה).

     

68. העדה הצהירה שהמנוחה "הייתה צלולה לגמרי והבינה טוב מאוד מה היא רוצה" (סעיף 2 לתצהירה) וש"הפגישה ארכה לא מעט שכן המנוחה דיברה וסיפרה לנו דברים שונים" (סעיף 6). בעדותה סיפרה שלמרות שהפגישה התקיימה כעשור עובר לעדותה היא זוכרת היטב את המנוחה וזוכרת שהמנוחה סיפרה להם "שהיא עלתה לארץ, איך היא עלתה לארץ, דרך איפה היא הגיעה, איך היא התפרנסה" (עמ' 56 שורות 15-16 לפרוטוקול) וזכרה שהיא "דיברה לעניין" (עמ' 65 שורות 19-23 לפרוטוקול). על אף האמור, למרבית השאלות שנשאלה בחקירתה השיבה העדה שאינה זוכרת.

    העדה לא זכרה אם הבחינה שהמנוחה סבלה מלקות ראיה או שמיעה, אם הרכיבה משקפיים או אם הגיעה עם הליכון או מקל הליכה, לא זכרה מאין התקבלו הפרטים לצוואה (מספר חשבון, מספרי ת"ז של התובע ושל בתו (הנינה) וכיו"ב), אם המנוחה הגיעה עם מסמכים או אם מסרה את הפרטים בעל פה, לא זכרה אם המנוחה נשאלה מדוע היא מבקשת להנחיל את כל רכושה רק לתובע, והשיבה באופנים שונים "אני לא זוכרת מה היה בדיוק" (עמ' 63 שורה 31; עמ' 64 שורות 1-2, 30, 35; עמ' 69 26-28 לפרוטוקול).

    העדה לא הצהירה שהצוואה הוקראה למנוחה אלא שאין לה ספק שגם למנוחה הקריאו כפי ש"תמיד מקריאים" (סעיף 5). גם בחקירתה לא נתנה העדה מענה ישיר לשאלה אם היא זוכרת באופן קונקרטי שהצוואה הוקראה למנוחה על ידי עורך הצוואה אלא חזרה והשיבה "אנחנו בדרך כלל מקריאים כן". כשנשאלה עוד פעם אם היא זוכרת שעורך הצוואה הקריא למנוחה השיבה שוב על דרך הכלל והדגישה דווקא שהם נוהגים להקריא למי שאינו יודע לקרוא בעצמו: "אני זוכרת שאנחנו מקריאים לכולם. לא באופן את יודעת חריג כן או לא, אנחנו מקריאים לכולם, מי שלא יודע קרוא וכתוב אנחנו מקריאים להם את הצוואה. עורך הצוואה מקריא ואנחנו מסבירים והכל." (עמ' 59 שורות 24-28 לפרוטוקול). ולבסוף השיבה "מקריאים, אנחנו מקריאים, לדעתי כן הקראנו לה כן" (עמ' 65 שורה 3 לפרוטוקול).

     

69. עורך הצוואה העיד שהוא הקריא למנוחה את תוכנה "מילה במילה" (עמ' 31 שורות 7-8 לפרוטוקול), "באופן איטי וברור, בשקט.." (עמ' 39 שורה 14 לפרוטוקול) הקראה אחת (שם, שורה 28) "הקראתי לה כמו שאני מקריא אני מקריא לכולם רגיל אותו הדבר" (עמ' 40 שורה 1-2 לפרוטוקול). מקובלת על בית המשפט טענת הנתבעת לפיה גם אם נקבל את עדות עורך הצוואה שהקריא למנוחה את הצוואה בטרם חתמה עליה (על אף שאין לכך ביטוי בגוף הצוואה או באישור העדים ועדת הקיום לא זכרה באופן קונקרטי שהצוואה הוקראה), הרי שאין בכך די כדי לשכנע ש"ההקראה הייתה אפקטיבית" (כלשון הנתבעת).

     

70. אף שהמומחה הפחית ממשקל הציון בהערכה הקוגניטיבית שנעשה למנוחה (3/30), הציון הנמוך מחזק את הטענה בדבר פגיעותה הקיצונית של המנוחה (גיל מבוגר מאוד, אנאלפביתית, כבדת ראיה ושמיעה) ואת תלותה בגורמים חיצוניים. המומחה העיד שלאור מצבה נזקקה המנוחה להקראה מכוונת ומסוימת של מסמך כדי להבטיח שהיא מבינה את הטקסט "מדבר עם אישה מרקע מסוים, ללא השכלה וכולי וכולי, ואתה מדבר איתה מעל הראש, אז היא לא תבין שום דבר והיא לא תוכל לענות לעניין. והיא גם לא שומעת והיא לא רואה טוב אז אם אתה לא מדבר אליה לאט בשפה שלה, ובודק כל משפט שהיא מבינה עוד פעם ועוד פעם, אז יכול להיות שתפספס אותה" (עמ' 222 שורה 27 – עמ' 223 שורה 4; עמ' 227 שורות 2-5 לפרוטוקול).

     

71. עורך הצוואה נדרש לוודא שהמצווה מבינה את משמעות מעשיה ואת תוכן המסמך. מצב המנוחה חייב הקפדה יתרה על הליך ההקראה. הדברים אמורים במיוחד לאור טיבה המקפח של הצוואה [פרשת צימיט] ובהתחשב בכך שהקשר עם עורך הצוואה נעשה על ידי הנהנה. עורך הצוואה מאשר שלא הקריא למנוחה את הצוואה בקצב איטי יותר מן הרגיל, בעוצמה גבוהה יותר מן הרגיל, או יותר מפעם אחת. בהינתן שהמנוחה סבלה מקשיי שמיעה הקראה שקטה וחד פעמית אינה יכולה להבטיח שהיא קלטה, הבינה או אישרה את תוכן הצוואה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שעל ההקראה היה לגשר על פער האנאלפבתיות והליקויים הפיזיים מהם סבלה המנוחה. העובדה שעורך הצוואה לא היה מודע לליקויים החמורים של המנוחה (כבדות ראיה ושמיעה ואי ידיעת קרוא וכתוב) מטילה צל כבד על כל תהליך ההקראה. אם לא היה מודע לליקויים כיצד יכול היה לוודא שההקראה (השקטה והחד פעמית) אכן נקלטה?

     

72. עיון בצוואה מלמד שנפלו בה טעויות דפוס אותן הסביר עורך הצוואה כטעויות סופר. לטענת הנתבעת העובדה שבהקראה האיטית בנוכחות העדה הנוספת (שהיא עו"ד בעצמה) לא נתגלו הטעויות מעוררת ספק אם אכן הוקראה הצוואה כנטען. אחת מהטעויות נמצאת בסעיף 11 לצוואה בו נכתב: "הנני שומרת לעצמי את הזכות לבטל צוואה זו, אם ארצה בכך, או לשנות או להוסיף עליה תוספות, גם שלא בפני הנוטריון בפניו חתמתי" (ההדגשה שלי – א.ב.ד). יודגש שאין המדובר בצוואה בפני רשות ועורך הצוואה אישר בחקירתו שבעת עשיית הצוואה אף לא היה נוטריון וכי אינו עורך צוואות כנוטריון (עמ' 18 שורות 2-6 לפרוטוקול). עורך הצוואה התקשה להסביר את מקור הטעות ותחילה השיב: "לא, בית משפט הנוטריון כשהיא חתמה" (עמ' 40 שורה 17 לפרוטוקול), לאחר מכן הסביר ש"הכוונה היא (לא נשמע) חתמה בפני כל אדם" (שם, שורה 23) ובסופו של דבר גם טעות זו ביקש לפטור "יכול להיות שזה טעות סופר עוד פעם " (שם, שורה 27). כשעומתה העדה עם כך השיבה שבעת הקראת הצוואה לא הבחינו בטעות, ואף היא ביקשה להסביר אותה כ"טעות סופר" (עמ' 21 שורות 77-78 לפרוטוקול).

     

73. העדה העידה שעשיית הצוואה נעשתה על ידיהם ככלל באמצעות מסמך גנרי אותו שינו בהתאם לצרכים הספציפיים (עמ' 60 שורות 9-11 לפרוטוקול). העובדה שהמסמך הגנרי המשמש את עורך הצוואה בעשיית צוואות מתייחס אליו כנוטריון על אף שהמדובר בצוואה בעדים והוא אינו נוטריון (ולדבריו אינו עורך צוואות כנוטריון) מעוררת כשלעצמה קשיים ותהיות להם לא נתן עורך הצוואה כל הסבר. קשה גם לקבל שתוך כדי הקראת הצוואה לאט, "מילה במילה" לא הבחינו עורך הצוואה והעדה בטעות. ודוק. אין המדובר בטעות דפוס אלא בשגיאה מהותית במעמד עורך הצוואה ובסוג הצוואה, וכן בהוראה מיותרת. שהרי, ההוראה לפיה שינוי או תיקון הצוואה לא חייב להיעשות בפני רשות (נוטריון) כלל אינה נדרשת.

    הדברים אמורים בית שאת משום שלאור מצבה של המנוחה ספק (גדול) אם בכוחה היה להבין את ההוראה האמורה ומשמעותה והיה על עורך הצוואה לבאר לה אותה במילים פשוטות ולא משפטיות. ברור שכך לא נעשה (למצער ביחס לסעיף זה), אחרת מתגלית הייתה הטעות בנוסח הצוואה.

     

74. השגיאה המהותית (התייחסות לצוואה בפני רשות במקום צוואה בעדים) מעידה שהמסמך נוסח באופן שגוי או גנרי (ולא יושבה התמיהה מדוע ישתמש עורך הצוואה בנוסח גנרי שמתייחס אליו כנוטריון על אף שאינו נוטריון). וחשוב מכך – בעת הקראת הצוואה שגיאה זו לא עלתה. אם המצווה הייתה מבינה את תוכן הצוואה, או אם ההקראה הייתה יסודית ומותאמת, סביר להניח שהייתה עולה תהיה לגבי אזכור נוטריון כאשר מדובר בצוואה בעדים. העובדה שהשגיאה לא תוקנה או לא הובחנה במהלך ההקראה מחזקת את הטענה כי ככל שאכן הייתה הקראה היא הייתה שטחית, לא מובנת, ושהמנוחה לא הפנימה את תוכן המסמך.

     

75. הנה כי כן, ביחס לנסיבות עריכת הצוואה מתעוררות תהיות רבות: האם החתימה התבצעה בביתה של המנוחה או במשרד עורך הצוואה? מדוע הגיעה המנוחה ללא משקפיים והליכון כאשר ידוע לכל שבאותה עת היא נזקקה להם בכל תנועה ויציאה מביתה? האם התובע נותר מחוץ לדלת החדר, מחוץ למשרד ככלל, או שנכנס לחדר בו נערכה הצוואה מעת לעת? האם המנוחה הגיעה עם נסח טאבו או שהוא הופק במשרד? אם הנסח עמד לנגד עיניו של עורך הצוואה איך יתכן שלא היה מודע להיקף זכויותיה החלקי של המנוחה בדירה? מדוע לא צוין בצוואה שלמנוחה היו שותפים בחשבונות הבנק שלה? מדוע לא סיפר התובע לעורכי הדין שהמנוחה הייתה אנאלפביתית? מדוע הם לא בדקו זאת, בהינתן ההיכרות הקרובה שלהם עם טיפול בלקוחות קשישים יוצאי מדינות ערב? גם ביחס לשאלה האם הוקראה הצוואה למנוחה התעוררו תהיות: מדוע לא הגיש לה עותק כתוב של הצוואה אם לא חשד שאינה יודעת קרוא וכתוב? ואם לא הגיש לה משום שחשד מדוע לא בירר עמה מי כתב את המסמך עליו התבסס בכתיבת הצואה? כיצד בעת הקראת הצוואה שני עורכי הדין לא הבחינו בטעות המהותית של זיהוי שגוי של עורך הצוואה כנוטריון?

     

76. מסופקתני אם אכן הוקראה הצוואה למנוחה בטרם חתמה עליה. מלבד העובדה שהעדה שהעידה שהיא זוכרת היטב את הפגישה ואת המנוחה לא זכרה שכך נעשה, כאשר עורך הצוואה אינו מבחין בשגיאה מהותית בצוואה הדבר מטיל צל כבד על כל הליך העריכה והאימות ומעורר ספק שהצוואה לא נערכה בקפידה הנדרשת במיוחד עבור מצווה פגיעה.

    גם אם נניח שהצוואה הוקראה למנוחה בטרם חתמה עליה לא ניתן להשתכנע שהקראה אחת, רגילה, ובשקט, אפשרה למנוחה לשמוע, להפנים ולהבין, באופן שיכול להבטיח שהיא הבינה על מה היא חתמה ושחתמה על הצוואה מתוך גמירת דעת.

     

77. לא עלה אפוא בידי התובע להרים את הנטל המשמעותי שמונח על כתפיו להוכיח שהמנוחה ידעה ש"זו צוואתה", הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט הענייני, ושהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי.

     

78. גם אם ניתן היה לקבוע על בסיס הראיות שהונחו שהצוואה הוקראה למנוחה והובנה על ידיה כנדרש כדי ללמד על גמירת דעתה (ואינני סבורה שכך הדבר), המנוחה לא הצהירה שזו צוואתה והעדים לא אישרו שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. לטעמי בנסיבות ענייננו כאשר מדובר באישה מבוגרת מאוד, הסובלת מלקות ראיה ושמיעה והיא אינה מסוגלת לקרוא מתבקש ביתר שאת שהמנוחה תאשר באופן פוזיטיבי שהיא עושה צוואה. מכל מקום, על מנת להתגבר על פגם צורני זה על בית המשפט להשתכנע ללא כל ספק שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה. ולדידי נותר ספק ממשי בכך שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה.

     

79. הוכח שעד שנת 2016 נהגה המנוחה שוויון בין בנותיה ("לא הייתה מפלה ביניהן בכלל"; עמ' 126 שורות 32-26 לפרוטוקול). אמנם התובע ועדיו ניסו לבטל את הקשר שבין הנתבעת לבין המנוחה ואת הסיוע שלה בטיפול בה ואולם מצאתי את עדויותיהם לא מהימנות. הוכח שלמצר עד שנת 2016 שתי הבנות אירחו את המנוחה, ביקרו אותה בביתה, טיפלו בה וסעדו אותה בעת אשפוזיה (ראו למשל דו"ח עו"ס בית החולים מיום 20.9.15 בו נכתב ש"הבנות מלוות לאורך כל האשפוז"; עמ' 507 לנספחי תצהיר הנתבעת). עדות התובעת בסוגיה זו הייתה מעורפלת ומתחמקת ואולם עלה ממנה בבירור שגם לאחר סדרת הניתוחים שהחלה בשנת 2015 הנתבעת טיפלה אף היא במנוחה שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר בהן עבדה התובעת (עמ' 91 שורות 20-23, עמ' 92-94 לפרוטוקול; ראו גם את עדות האחות ש' עמ' 166 שורות 19-20 לפרוטוקול). בשנת 2016 התחילה המנוחה לקבל סיוע של מטפלת ומאז היא התארחה פחות אצל שתי הבנות.

     

80. המנוחה החזיקה בשני חשבונות בנק. חשבון עיקרי בבנק דיסקונט, בו הייתה שותפה הנתבעת משך 46 שנים והתובעת הייתה שותפה גם היא זמן קצר יותר. חשבון נוסף ניהלה המנוחה בבנק הפועלים, בו הייתה שותפה הנתבעת משך 36 שנים מיום הקמתו. מעדות התובעת עלה שהגם שהייתה רשומה אף היא כשותפה לחשבון בבנק דיסקונט הנתבעת היא שטיפלה עבור המנוחה משך כל השנים בחשבון, וזאת במסירות וללא דופי (עמ' 117 שורות 8-11 לפרוטוקול). עובדה זו מלמדת אף היא על היחסים הקרובים והאמון שנתנה המנוחה בנתבעת משך עשרות שנים בשעה שהייתה לדעת כולם פקחית, דעתנית ובעלת רצון עצמאי.

     

     

81. לדברי הנתבעת בשנת 2015, ועת הייתה שרויה באבל על בעלה המנוח ניסה התובע להפעיל עליה לחץ להעביר לו כספים מחשבון המנוחה אך היא סירבה לכך משום שסברה כבר אז שהמנוחה אינה מסוגלת להבין את ההשלכות של היענות לדרישותיו (סעיף 24 לתצהירה). בשנת 2016, בתהליך דו שלבי, נגרעו הבנות מהחשבון העיקרי של המנוחה בבנק דיסקונט (ולהלן: "החשבון"). בשלב ראשון, ביום 22.9.16, עבר החשבון (עם יתרת זכות בסך של 2,245,724 ₪) לסניף אחר על שם המנוחה בלבד (ולהלן: "חשבון העברה הראשון").

    בשלב שני, ביום 9.3.18, עבר החשבון (עם יתרת זכות בסך של 1,700,000 ₪ בקירוב) פעם נוספת לסניף שלישי אחר ונרשם בבעלות המנוחה והתובע (להלן: "חשבון העברה השני").

    לטענת הנתבעת מאז גריעתה מהחשבון משך התובע ממנו סכום כולל של למעלה מ- 1.5 מיליון ₪. מחשבון העברה הראשון הועברו במישרין לתובע סך של 275,000 ₪, סך של 192,000 ₪ הועברו לחברה לניכיון צ'קים, 34,800 ₪ הועברו לחבריו ושותפיו העסקיים של התובע, וסך של 94,000 ₪ הועבר לחשבון שקשור באחת החברות של התובע.

    מחשבון העברה השני הועבר סך של 339,500 ₪ במישרין לחשבון התובע, סך של 12,000 ₪ הועבר למיזם עסקי של התובע וסך של 99,000 ₪ הועבר לשותף עסקי של התובע.

    לדבריה התובע רוקן את החשבון ונטל ממנו גם הלוואות, וכן מרבית ההעברות נעשו עת המנוחה הייתה מאושפזת, או שמהרשומות הרפואיות עולה שבעת עשייתן הייתה המנוחה מבולבלת (ראו פירוט בסעיף 15 (ג) - (ו) לסיכומיה).

     

82. לטענת התובע והאחות ש' המנוחה היא שעמדה על גריעת הנתבעת מהחשבון לאחר שגילתה שהנתבעת משכה ממנו 50 ₪ (!) מבלי שקיבלה ממנה היתר וכן פתחה בחשבון חיסכון עבור בנה (סעיף 20). הנתבעת הכחישה בתוקף טענות אלו (עמ' 369 שורה 27; עמ' 370 שורה 2 לפרוטוקול), להוכחתן לא הביא התובע ולו בדל של ראיה.

    לטענת התובעת המנוחה גילתה בעצמה שהנתבעת מועלת בכספיה והחליטה להרחיק אותה מחשבונה "יום אחד היא הלכה לבנק ופקיד הבנק אומר לה [המנוחה] יש פה כסף שלך מהחשבון לא על השם שלך, זה על השם של הבן של הנתבעת.. היא אמרה לפקיד מהיום הנתבעת לא תסדר לי בחשבון" (עמ' 114 שורות 15-23 לפרוטוקול). לעומתה העידה האחות ש' (בתה), שהייתה כנטען אשת אמונה של המנוחה, שהיא זו ש"גילתה" את משיכת ה-50 שקלים על ידי הנתבעת וסיפרה על כך למנוחה (סעיף 5 לתצהירה; עמ' 149 שורות 7-8 לפרוטוקול), כן לטענתה גילתה שהנתבעת הקימה תכנית חסכון בחשבון עבור בנה. מעשים אלו הרעידו לדבריה את אמות הסיפין של המנוחה (עמ' 148 שורות 17-23 לפרוטוקול), שביטלה מיד את תכנית החיסכון ואת כרטיס הבנק בו החזיקה הנתבעת וביקשה ממנה לטפל בכל ענייניה הכספיים במקומה (סעיף 32 לתצהיר התובע), והנתבעת יצאה מהחשבון (סעיף 43 לתצהיר הנתבעת).

     

83. אין בידי לקבל את ההסבר הדחוק לגריעת הנתבעת מחשבון הבנק של המנוחה שלא הוכח. שעה שהנטל מוטל על שכמו נדרש מהתובע להוכיח שהייתה למנוחה סיבה אמתית והגיונית לגרוע את הנתבעת מחשבונה לאחר עשרות שנים במהלכן טיפלה בחשבונותיה ללא דופי. הימנעות התובע מהבאת ראיה שבהישג ידו (תדפיס עו"ש) להוכחת טענתו מדברת לחובתו.

    לא הוכחה סיבה לגריעת הנתבעת מחשבון המנוחה ולא הוכחה סיבה מניחה את הדעת להעברת החשבון בין שני הסניפים וקשה להשתחרר מהרושם שהתכלית של כך הייתה להרחיק את הנתבעת מהחשבון על מנת לאפשר לתובע לפעול בו באין מפריע.

     

84. האחות ש' הצהירה שמאז גריעת הנתבעת מהחשבון היא טיפלה בכל הנוגע לחשבונות הבנק של המנוחה ואילו "לתובע לא הייתה כל נגיעה לכך" (סעיף 7 לתצהירה). אך כשעומתה בחקירתה עם העובדה שהתובע משך סכומי כסף גבוהים מאוד לצרכיו מחשבון המנוחה (לרבות לעסקיו, ניכיון שיקים וכו') השיבה האחות ש' שלא הייתה מעורבת בחשבון מעת העברתו לחשבון ההעברה הראשון וגריעת הבנות מהחשבון (עמ' 153 שורות 16-17 לפרוטוקול) וניכר בבירור מעדותה שאף לא הייתה בודקת עבור המנוחה את דפי החשבון כקודם (עמ' 154 שורות 21-28 לפרוטוקול). על אף שהייתה מיופת כח בחשבון העברה הראשון העידה האחות "אין לי שום שקיפות על החשבון" (עמ' 160 שורה 3 לפרוטוקול). בסתירה חזיתית להצהרתה העידה האחות ש' שהפעולות בחשבון נעשו אך ורק על ידי התובע ואילו לה לא לה כל מידע בנוגע אליו ועל כן אינה יודעת להתייחס לכספים שנמשכו ממנו על ידי התובע "אני לא הייתי מעורה בחשבון, לא תצליחי להוציא ממני מידע על החשבון" (עמ' 157 שורות 24-25 לפרוטוקול), או להלוואת שנטל ממנו התובע, או למשיכת יתר שהכניסה את החשבון ליתרת חובה (עמ' 161 שורות 1-2, עמ' 162 שורות 13-15 לפרוטוקול).

    התובע מצדו ניסה להרחיק את עצמו מגישה ישירה לחשבון ולא זכר אם הייתה לו אפליקציה לחשבון כבר בחשבון העברה הראשון (עמ' 171 שורה 23 לפרוטוקול).

     

85. הנה כי כן, מאז גריעת הנתבעת מחשבון הבנק של המנוחה בחודש 9/16 עשה בו למעשה התובע כבשלו ללא כל בחינה ומעורבות מצד הנתבעת, או מצד המנוחה שלא הייתה מסוגלת לקרוא את דפי החשבון בעצמה (ויש תמימות דעים שמשך כל השנים אחר בחן את המכתבים ואת המסמכים עבורה ולטענת התובעים משך השנים ועד שנת 2016 מלבד הנתבעת גם האחות ש' הקריאה למנוחה את דפי החשבון; עמ' 375 שורות 25-27 לפרוטוקול), או מצד האחות ש' שממנה לכאורה ביקשה המנוחה להחליף את הנתבעת.

    התובע לא כפר בעובדה שמשך מהחשבון כספים לצרכיו ולעסקיו ואף נטל ממנו הלוואות לשם כך אך הסביר שהכל היה בידיעה ובהסכמת המנוחה. תחילה טען שהמנוחה הייתה מאשרת כל פעולה שלו בחשבון (סעיף 7 לתצהירו; עמ' 200 שורות 13-16 לפרוטוקול).

     

    אך כשעומת עם הטענה שחלק מהפעולות נעשו במועדים בהם לפי הרשומות הרפואיות ספק אם הייתה למנוחה תובנה להסכים לפעולות אלו דימה התובע את ההרשאה שקיבל מהמנוחה כאל "צ'ק פתוח" (עמ' 192 שורה 32 לפרוטוקול). האחות ש' העידה שאינה יודעת אם התובע יידע את המנוחה בנוגע לכל העברה או פעולה בחשבון "סבתא אמרה כל מה ששלי של התובע, ויכול להיות שהתובע יידע אותה על כל העברה ויכול להיות שהתובע לא ידע אותה על כל העברה" (עמ' 152 שורות 24-26 לפרוטוקול).

    המנוחה לא הייתה מסוגלת לקרוא את התדפיסים בעצמה ואף אחד אחר כבר לא קרא אותם עבורה. האחות ש' שהעידה על עצמה כאשת אמונה של המנוחה בבנקים וכמי שבדקה עבור המנוחה את תדפיסי החשבון (וכך עלתה על ההונאה - שלא הוכחה - במשיכת 50 שקלים מהחשבון) חדלה לעשות כן מיד שנגרעה הנתבעת מהחשבון ועל אף שלדבריה המנוחה ביקשה ממנה להחלפיה. המנוחה נותרה עיוורת (תרתי משמע) לנעשה בחשבון והייתה תלויה לחלוטין במידע שתקבל מהתובע אשר עשה בו כבתוך שלו.

     

86. לטענת התובע והאחות ש' הידיעה שהנתבעת משכה מהחשבון כספים "זעזעה" את המנוחה. האמירה למנוחה שהנתבעת מנצלת את מעמדה בחשבון ומועלת בכספיה – שלא הוכח שהיא נשענת על אדני האמת – יכולה להתיישב עם טענת הנתבעת שהתובע בעצמו ובאמצעות משפחתו הסיתו את המנוחה כנגדה, על מנת להרחיק אותה ממנה ולהשפיע עליה לא להנחיל לה מרכושה. בתה של הנתבעת ד' הצהירה שבעת ביקורי המנוחה אצל הנתבעת שמעה מהמנוחה "התובע אמר לי שזה מה שיקרה"; "התובע אמר לי לא לבוא לפה", ולא תיקן את המנוחה כשהתלוננה שלא ביקרו אותה או שלא נתנו לה די מזון, על אף שידע שתלונותיה מופרכות. לטענתה גם כשהמנוחה קיללה ועלבה בנתבעת ובילדיה לא היסה אותה התובע ולא העמיד אותה על טעותה כשאמרה דברים שבבירור לא שיקפו את המציאות אלא השיב כמי שגואל אותה מייסוריה "הנה אני פה", באופן שחיזק את הנרטיב השגוי שלה והגביר אצלה את התלות בו (סעיף 21 לתצהירה).

     

87. חודש לפני פטירת המנוחה נזכרה האחות ש' בחשבון המנוחה בבנק הפועלים (סע' 24-26 לתצהירה; עמ' 143 שורה 32 לפרוטוקול) ולדבריה המנוחה קיבלה את הצעתה לסגור את החשבון. ביום 17.2.22 משך התובע מהחשבון בבנק הפועלים את כל יתרת הזכות שהייתה בו (בסך של 45,000 ₪) וטען שגם פעולה זאת נעשתה לבקשת המנוחה. גרסה זו מופרכת לחלוטין ואני מוצאת לדחות אותה מכל וכל.

    ראשית, באותם ימים הייתה המנוחה מאושפזת ומהתרשומות הרפואיות עולה שיומיים קודם לכן, ביום 15.2.22. כבר שוחח הצוות הרפואי עם בני המשפחה על שלבי המוות (עמ' 1163 לנספחי תצהיר הנתבעת). ספק (גדול) אם אותה עת הייתה המנוחה כשירה לקבל החלטות. המומחה העיד שמסקנתו אינה יפה ל"סוף חייה בשנת 2022 כשהמצב שלה אז התדרדר ובעצם מצב מאוד מאוד קשה" (עמ' 242 שורות 1-2 לפרוטוקול).

    שנית, גם אם נניח שעדיין הייתה המנוחה כשירה לקבל החלטות ונקבל את עדות עדי התביעה שהמנוחה 'שבה מן המתים' וחזרה להיות נמרצת כקודם עולה התמיהה מה הדחיפות שהייתה למנוחה אותה שעה לסגור את החשבון ולרוקן אותו כשהיא כבר על ערש דווי?

    שלישית, האחות ש' העידה שמאז גריעת הנתבעת מהחשבון בבנק דיסקונט לא הייתה לה למעשה כל מעורבות או נגיעה לחשבון. אם אינה מעורבת כלל בחשבון מדוע מצאה להשיא למנוחה עצות ביחס לחשבון הבנק הנוסף? יוער שבעוד שהאחות ש' הסבירה שהיוזמה הייתה שלה תיאר התובע בעדותו פעולה משותפת של שניהם: "אמרנו לה, היא הבינה או לא הבינה, אמרנו לה סבתא אנחנו רוצים לאחד את החשבון" (עמ' 208 שורות 35-36 לפרוטוקול; ההדגשה שלי – א.ב.ד).

     

88. עדות התובע והאחות ש' בנוגע לסגירת החשבון בבנק הפועלים, כמו גם לגריעת הנתבעת מהחשבון בבנק דיסקונט, מעוררת אי נוחות רבה ומצטרפת לשורה של סתירות מהותיות וסימני שאלה שעלו בעדויותיהם בסוגיות שהן בלבת המחלוקת. די להזכיר שהאחות ש' הצהירה שהיא ניהלה את חשבון הבנק של המנוחה ואילו התובע לא היה מעורב בכך, אך בעדותה שינתה את גרסתה מהקצה אל הקצה והעידה שהתובע פעל בחשבון ואילו לה לא הייתה כל מעורבות בו. האחות ש' הצהירה שסייעה למנוחה לקרוא את תדפיסי חשבון הבנק, אך לדבריה חדלה מכך דווקא כשביקשה ממנה כביכול המנוחה להחליף את הנתבעת ועת נזקקה לכך יותר מתמיד. הגרסה שלה שהמנוחה קיבלה על ערש דווי את הצעתה וביקשה בעצמה לרוקן את החשבון בבנק הפועלים ולסגור אותו מופרכת לחלוטין. גם אם לא אקבל את טענת הנתבעת לפיה פעלה האחות ש' בחדא מחתא עם התובע על מנת לזכות ברכוש המנוחה ולטובת מטרה זו אינה מקפידה על אמירת האמת, ברי כי היא גם לא יכלה להציג גרסה סדורה ומתקבלת על הדעת.

    התובע תיאר את המנוחה באופן שחוטא למצבה לאשורו, העיד שאינו בוחל להוליך שולל כדי לשרת את האינטרס שלו, גילה בתצהירו טפח באשר לסכומים שקיבל מהמנוחה, והסתיר טפחיים - את הסכומים הגבוהים שמשך מחשבונה לאחר שנגרעה הנתבעת ממנו, ניסה להרחיק את עצמו מכתיבת המסמך שהכתיב את תוכן הצוואה. כל אלה מצטרפים להתרשמות הישירה של בית המשפט מעדים אלו ומעדותם. לפיכך חוששתני שלא ניתן לבסס על עדותם ממצאים ברמת וודאות ומהימנות המאפשרים לשקול לקבל את גרסתם.

    לעומת זאת, עדות הנתבעת היתה זהירה, קוהרנטית ומהימנה, התרשמתי כי פיה ולבה שווים ושהיא מתארת דברים כהווייתם ללא כחל וסרק. התרשמתי מהנתבעת כאישה פשוטה שמניפולטיביות ממנה והלאה, אשר דיברה מהמיית לבה מבלי לברור את הדברים ואף ללא יכולת להבחין אימתי התשובה עשויה לפגוע באינטרסים שלה.

     

     

89. עובדת ריקון החשבון בבנק הפועלים, אף שאירעה שנים לאחר עריכת הצוואה, ובמיוחד כשהייתה המנוחה על ערש דווי, מהווה ראיה נסיבתית משמעותית המחזקת את טענות הנתבעת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ניצול מצבה של המנוחה וניצול התלות של המנוחה בתובע והאמון שנתנה בו.

     

90. לא יתכן חולק שעל אף שהמנוחה לא הייתה מבודדת היא הייתה תלויה מאוד בתובע. בשנת 2013 הייתה המנוחה זכאית לסיוע מהמוסד לביטוח לאומי לרכישת רכב, שהוחזק על ידי התובע שנרשם כנהג הקבוע שלה (והאחות ש' כנהגת מחליפה) ומאז לדבריו הוא הסיע אותה לכל מקום (סעיף 19 לתצהירו), ליווה אותה לכל מקום (ראו ההסכמות בדיון קדה"מ) והיה "ממש צמוד אליה" (עמ' 183 שורה 6 לפרוטוקול). התובע היה מעורב בענייניה הרפואיים, בענייניה הכספיים ולמעשה בכל עניין בחייה של המנוחה. מעורבות התובע לא התמצתה בסיוע למנוחה בעניינים שונים אלא הייתה הרבה מעבר לכך ומקובלת על בית המשפט טענת הנתבעת לפיה למעשה התנהל התובע כאפוטרופוס של המנוחה.

    כמפורט לעיל מחודש 9/16 פעל התובע בחשבון הבנק של המנוחה ועשה בו כבשלו.

    הרופא האורתופד שטיפל במנוחה משנת 2015 (שהוא גם קרוב משפחתה מצד התובעת) העיד שהקשר שלו עם המנוחה נעשה תמיד דרך התובע שגם נכח בכל הביקורים (סעיפים 1, 4-6 לתצהירו), ושהוא קיים עם התובע שיחות בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה אף בהעדרה ועל אף שלשיטתו הייתה צלולה (עמ' 16 שורות 12-31 לפרוטוקול).

    עורך הצוואה העיד אף הוא שהקשר שלו היה תמיד רק עם התובע, החל בשנת 2015 שנתן למנוחה ייעוץ, דרך עשיית הצוואה בשנת 2017 וכלה בעסקת רכישת הדירה בשנת 2019.

    התובע הצהיר בעצמו שאף למטפלת של המנוחה נאסר לקבל הוראות מהנתבעת בנוגע לטיפול במנוחה אלא "אך ורק" ממנו, מהתובעת או מהאחות ש' (סעיף 28).

    התובע הצהיר שהמנוחה לא הייתה חותמת על מסמך כלשהו (אף לא על קבלה או על דבר דואר) מבלי שהוא או האחות ש' אישרו לה לחתום (סעיף 50 לתצהירו; סעיף 21-22 לתצהיר האחות ש').

     

91. לטענת הנתבעת המנוחה הפקיעה את שיקול דעתה ואת קבלת ההחלטות בידי התובע ובכך ביטוי מובהק לתלות המוחלטת שלה בו עד כדי שלילת העצמי. התובעת העידה שמה שאמר התובע למנוחה היה "קדוש" (עמ' 118 שורה 20) ואילו האחות ש' תיארה זאת כך: "סבתא אמרה לתובע מה שאתה מחליט אני אתך, התובע אצל סבתא זה תחילה וסוף פסוק!" (סעיף 33 לתצהירה). גם התובע מסכים שהמנוחה סמכה עליו ללא עוררין ונתנה לו את הסמכות לקבל החלטות בענייניה "תמיד מה שהתובע יחליט" (עמ' 215 שורה 30 לפרוטוקול) אך לדבריו המנוחה כן הייתה מעורבת בכל עניין ועניין (ואף בעסקיו) אבל סמכה על שיקול דעתו ועל החלטותיו. בנוגע לרכישת הדירה בשנת 2018 העיד שהמנוחה בחרה שלא להיות מעורבת בתהליך בחירת הדירה ואמרה לו "מה שאתה מחליט תקנה" (עמ' 213 שורה 18 לפרוטוקול).

    לדבריו (שנתמכו בעדות עורך הצוואה בעמ' 48 לפרוטוקול) המנוחה אף ביקשה לרשום את הזכויות בדירה לבעלותו ואולם הוא זה שהתנגד לכך משום שחשש למנוחה מפני הטרוניות שיהיו לנתבעת כלפיה.

    טענה זו אינה מתיישבת עם דבריו שהנתבעת לא יכלה להתנגד למנוחה; "היא יכלה להגיד לסבתא לא?... את יודעת מה סבתא הייתה עושה לה" (עמ' 190 שורות 13-15 לפרוטוקול). בניסיון ליישב את הדברים השיב התובע לשאלת בית המשפט שכאשר העניקה לו המנוחה כספים בשנת 2012 לצורך רכישת דירה לא הייתה מחלוקת שהיא עוד הייתה כשירה "התאריך הזה שסבתא העבירה לי את הדירה כן? שקניתי ב-2012, עוד אין חילוק, חילוק לאף אחד שסבתא הייתה יציבה, הייתה צלולה, הייתה יודעת מה היא עושה" (עמ' 198 שורות 3-5 לפרוטוקול). ומתשובתו השתמע בבירור שבשנת 2018 כשביקשה לכאורה לרשום את זכויות הבעלות בדירה לבעלותו כבר לא הייתה תמימות דעים בנוגע לכשרותה. קשה אפוא שלא להעלות השערה שהחשש הנטען היה מפני האפשרות שאם ירשמו הזכויות בדירה על שמו הייתה מתעוררת בזמן אמת טענה להעדר כשרות המנוחה ולניצול חולשתה.

    גם אם לא נקבל את טענת הנתבעת לפיה תלות המנוחה בתובע הייתה כה יסודית עד כדי שחיקת העצמי, הרי שהצוואה נערכה עת המנוחה הייתה נזקקת לעזרה ותלויה בסיוע זה שהתקבל בעיקרו על ידי התובע ועל ידי אחות ש'. המנוחה הייתה תלויה בתובע הן מהבחינה הפיסית והן מהבחינה הכלכלית, ולא עשתה כל פעולה (לא כל שכן פעולה משפטית) בטרם קיבלה את אישורו.

     

92. אף נסיבות עריכת הצוואה, מבטאות אקטיביות של התובע אל מול פאסיביות של המנוחה ועולה חשש שמי שיזם והביא לעריכת הצוואה היה התובע ולא מדובר ביוזמה של המנוחה. הוכח שמשך השנים כל אחת מהבנות הציעה למנוחה לעשות צוואה אך המנוחה סירבה (עדות התובעת בעמ' 105-106 לפרוטוקול) או לא מצאה בכך צורך (עדות הנתבעת בעמ' 362 שורה 26 – עמ' 363 שורה 2 לפרוטוקול) גם עורך הצוואה העיד ש"סביר מאוד להניח" שבפגישתם בשנת 2015 הציע למנוחה לעשות צוואה (עמ' 21 שורות 17-18 לפרוטוקול).

    התובע הוא שפנה אל עורך הצוואה וקבע את הפגישה לעשיית הצוואה. התיאום ושיחת ההכנה בה פירט עורך הצוואה את המסמכים אותם נדרשת המנוחה להביא עמה לפגישה נעשו כולם עם התובע. התובע הביא את המנוחה למשרד עורך הצוואה והושיב אותה בחדרו ולא סיפר לעורך הצוואה על מגבלותיה של המנוחה ועל הלקויות מהן היא סובלת. התובע צייד את המנוחה במסמך בו נכתב למעשה תוכן הצוואה הרצוי (אותו לא הייתה המנוחה מסוגלת לקרוא) ועל פיו נעשתה הצוואה. כן לדברי התובע במהלך עשיית הצוואה הוא התבקש לתת פרטים נוספים לעורך הצוואה.

     

     

93. התובע הדגיש שהצוואה הגיונית משום שהיה הצאצא המועדף על המנוחה והיא מבטאת את רצונה המפורש להנחיל לו את כל רכושה, כפי שעשתה עוד בחייה, לפני עריכת הצוואה ולאחריה, וכפי שנהגה לומר תדיר בפני כל. לדבריו הוא היחיד מבין כל צאצאיה שקיבל ממנה בשנת 2012 כספים לרכישת דירה, ולו אפשרה המנוחה לפעול כרצונו בחשבונה ולמשך כספים לצרכיו. כידוע, לפי הפסיקה תוכן תמוה של צוואה לא מהווה עילה לפסול אותה ואולם תוכן הגיוני ומסתבר יכול לתמוך בכך שהיא משקפת את רצון המנוח.

     

94. בפני בית המשפט העידו שורה של עדים מטעם התובע על כך שהמנוחה הבהירה בקול רם וצלול שהיא אהבה מאוד את התובע והעדיפה אותו על פני יתר צאצאיה ואף אמרה לעיתים מזומנות "מה ששלי של התובע" (ראו למשל סעיף 40 לתצהיר האחות ש'). אין ספק שהעדויות מצביעות על יחס מיוחד שהיה למנוחה כלפי התובע. מהעדויות עלה שדאגתה של המנוחה הייתה נתונה לתובע והיה לו מקום מרכזי בחייה. ברם, לא שוכנעתי אם יחס זה היה קיים מאז או מעולם או שהתפתח במיוחד לאחר שנת 2012 (אז התרחקה במידת מה הנתבעת בשל הצורך לטפל בבעלה המנוח שחלה). כמו כן, בעדויות לא נאמר שהמנוחה מתכוונת לצוות לו את כל עיזבונה אלא מדובר באמירות כלליות ביותר. כך למשל העידה אחות התובע א' שהתובע היה בבת עיניה של המנוחה והיה אמנם ברור לכולם "שבסופו של יום מי שיקבל את הכל זה התובע" אך גם לדבריה המנוחה לא אמרה במפורש שלאחר אריכות ימיה כל רכושה יעבור לתובע (עמ' 123 שורות 29-35; עמ' 124 שורות 5-6 לפרוטוקול).

    יודגש שהמבחן אינו מה היה רצונה בתקופה כזו או אחרת בחייה, אלא המבחן בשאלה האם עת חתמה על הצוואה אכן הבינה שזו צוואתה ואת תוכנה של צוואה זו ובהינתן כלל הנסיבות שפורטו לעיל.

     

95. חרף הקרבה המצטיירת מהעדויות של התובעת ושל האחות ש', שתיהן העידו שלא ידעו שהמנוחה ערכה צוואה וכי לא שמעו זאת ממנה. הדבר תמוה במיוחד לאור טענתן שנפגשו מידי יום עם המנוחה, טיפלו בה והאחות ש' טיפלה בכל ענייניה המוסדיים. ועוד יותר עת לטענתן ממילא היה ברור לכל שהתובע יזכה בכל עיזבונה. מדוע אפוא לא שיתפה אותן המנוחה (עמן חלקה לכאורה את רצונה שאת הכל יקבל התובע) בכך שעשתה צוואה?

    התובעת העידה שהמנוחה הביעה בעבר את רצונה לצוות לה את רכושה אך הודיעה שלא תעשה כן מכיוון שאינה סומכת עליה שלא תתחלק ברכושה עם הנתבעת (עמ' 104 שורה 34 – עמ' 105 שורה 4 לפרוטוקול). דברים אלה אינם מתיישבים עם הטענה על פיה מאז ומתמיד הבהירה המנוחה לכל שרק התובע יזכה בכל רכושה.

    בצוואה עצמה הסבירה המנוחה שהיא מצווה את כל רכושה לתובע שעומד תמיד לצידה. בתצהירו פירט עורך הצוואה שלשאלתו מדוע אינה מצווה לבנות השיבה המנוחה שיש לה אהבת נפש לתובע "שגם מחזיר לה אהבה, והוא היחידי שסועד אותה כל השנים" (סעיף 7). דומה שאין חולק שעובדה זו אינה נכונה כלל ועיקר.

     

    אף אם לא נביא בחשבון את הבנות שטיפלו במנוחה הרי לשיטת התובעים בעצמם האחות ש' הייתה יד ימינה של המנוחה וסייעה לה מאז שהייתה נערה (עמ' 124 שורות 20-32 לפרוטוקול). בעדותה הסכימה אחות התובע א' שאכן הנחלת כל הרכוש לתובע בלבד מפתיעה (עמ' 125 שורות 19-20).

     

96. לאור האמור ולאור כל הספקות המשמעותיים שפורטו אין לטעמי בנסיבות החיצוניות לצוואה כדי לבסס ממצא שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה.

     

97. המדובר במנוחה אשר במשך השנים הוצע לה לערוך צוואה והיא לא מצאה בכך צורך. ביום 1.2.2017 חתמה על צוואה כשהיא בת 97, סובלת מלקות ראיה וכבדות שמיעה, וכשהיא תלויה לחלוטין בתובע. התובע הוא שיצר קשר עם עורך הצוואה והוא שכתב את תוכן הצוואה על מסמך אותו לא הייתה מסוגלת המנוחה לקרוא. עורך הצוואה לא ידע על המגבלות והלקויות מהן סבלה ושאינה יודעת קרוא וכתוב, ובצוואה שערך נפלו פגמים צורניים וגם לא צוין על גביה שהיא הוקראה למנוחה שלא הייתה מסוגלת לקרוא אותה בעצמה.

    לא הוכח שהצואה הוקראה למנוחה ושהיא נחתמה על ידיה מתוך גמירת דעת.

    כמו כן, בשל הפגמים הצורניים והעובדה שהצוואה חסרה ביטוי כתוב לכך שהיא הוקראה למנוחה עבר נטל השכנוע לשכמו של התובע להוכיח ללא כל ספק שהצוואה משקפת את רצונה האמתי של המנוחה, ובנטל זה לא עמד, אף לא במאזן ההסתברויות. נותר ספק ממשי אם הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה.

     

98. סיכומו של דבר הוא שמאחר ולא השתכנעתי שהצוואה הוקראה למנוחה וכי מתקיימים התנאים לקיים את הצוואה חרף הפגמים הצורניים שנפלו בה אין אלא לקבל את התנגדות הנתבעת לקיומה.

     

99. אשר על כן, מתקבלת ההתנגדות לקיום הצוואה מיום 2.7.17 ואני קובעת שהיא פסולה.

    לאור התוצאה ובהתחשב בהיקף ההתדיינות אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 70,000 ₪.

    פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ו, 01 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.