פס"ד בשאלת תוקפה של צוואה

 לפניי מחלוקת בשאלת תוקפה של צוואה. התובע, נכדה של המנוחה, ביקש לקיים צוואה שערכה המנוחה לפיה הנחילה לו את כל רכושה (ת"ע 55745-10-22). הנתבעת, בתה של המנוחה ודודתו של התובע, תקפה את הצוואה בטענות שונות ומתנגדת לקיומה (ת"ע 55796-10-22).

הרקע הצריך לעניין: 

1. המנוחה נפטרה לבית עולמה ביום 16.3.22 כשהיא אלמנה. בעלה המנוח נפטר זמן קצר לאחר עלייתם ארצה מעיראק בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת, והותיר אחריו את המנוחה ואת שתי בנותיהם: הנתבעת (ילידת שנת 1951), והתובעת 2 (ילידת שנת 1953; ולהלן לשם הנוחות "התובעת"; וביחד: "הבנות"). בעת פטירת המנוח היו הבנות רכות בשנים. המנוחה, האלמנה והעולה החדשה, גידלה אותן בחיי עוני ודחק ומגיל צעיר הן סייעו לפרנסת המשפחה. ברבות השנים נולדו למנוחה משתי בנותיה 15 נכדים ו- 60 נינים. התובע 1 הוא אחד מנכדי המנוחה, בנה של התובעת (מתוך עשרת ילדיה; ולהלן: "התובע").

    

2. המנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 1.2.2017 שנערכה על ידי עו"ד א' (והוא גם אחד מהעדים לה; ולהלן: "עורך הצוואה") בה ציוותה לתובע את כל רכושה (פרט לתכשיטים אותם ציוותה לבנות בחלקים שווים, המצויים עוד קודם לפטירתה בידי התובעת; סעיף 14 לתצהיר התובעת), וקבעה שאם בעת פטירתה לא יהא התובע בין החיים אחת מבנותיו, ע', תזכה בכל עיזבונה (ולהלן: "הצוואה"). בסעיף 7 לצוואה הסבירה המנוחה מדוע הורתה כאמור, באלו המילים: "הנני מצווה את כל רכושי... לנכדי היקר.. בנה של בתי.. שתחיה אשר עמד לצידי ועומד לצידי בכל עת".

    

3. התובע עתר בבקשה לקיום הצוואה (ת"ע 55745-10-22) ואילו הנתבעת התנגדה לכך (ת"ע 55796-10-22). בכתב התנגדותה פירטה הנתבעת את אחותה כנתבעת נוספת אך בתגובתה להתנגדות תמכה האחות בבקשת בנה התובע לקיום הצוואה (בה נקבע כזוכה יחיד) ומכאן שיש לראותה כתובעת.

    

   תמצית טענות הצדדים:

    

4. לטענת הנתבעת הצוואה נערכה בעת שהייתה המנוחה כבת 97 שנים, אנאלפביתית, סבלה מלקות ראיה משמעותית (בעטיה גם קיבלה תעודת עיוור מאת המוסד לביטוח לאומי), סבלה מלקות שמיעה (בעטיה נזקקה למכשירי שמיעה להם סירבה), סבלה מקשיים בניידות (בעקבות נפילות מרובות, שברים וניתוחים אורתופדיים בעטיים המעיטה לצאת מביתה ונזקקה לסיוע של הליכון או מקל הליכה), וסבלה מקשיים תפקודיים נוספים (בעטיים לא הייתה עצמאית ונזקקה לסיוע), וכן סבלה מקשיי זיכרון ומקושי משמעותי בוויסות (בעטיו התנהגה בתוקפנות ובגסות ללא עכבות ובכתה הרבה).

   לטענת הנתבעת המנוחה חתמה על הצוואה שעה שלא ידעה להבחין בטיבה, תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע המבקש את קיומה ותוך מעורבותו בעריכתה.

   בשל פגמים צורניים שנפלו בצוואה – המנוחה לא הצהירה שזו צוואתה והעדר הצהרת העדים על פני הצוואה שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה – ובשל חזקת השפעה בלתי הוגנת שמקימה התלות המוחלטת של המנוחה בתובע, טענה הנתבעת שנטל השכנוע מונח לפתחו להוכיח שלא התקיימו כל אלה, וכי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמתי של המנוחה.