ת"ט 42996-01-14 י. שוגר ובניו בע"מ נ' אבו סייף

לפניי התנגדות לביצוע שטרות בסכום כולל של 513,910 ₪.

לטענת המבקש, מסר שיקים חתומים וללא ציון סכום לאחיו, כפי שנהג לעשות מעת לעת על מנת לסייע לאחר, אולם ההסכמה ביניהם הייתה, כי אחי המבקש ימלא בשיקים סכומים של 5,000 – 10,000 ₪ בלבד. על כן, טוען המבקש, כי מילוי סכומי השיקים שלפניי מהווה חריגה מהרשאה.

עוד מעלה המבקש טענות כנגד המשיבה, נותנת שירותי מטבע, וטוען כי השיקים ניתנו לפירעון הלוואה, שעל כן – ובהעדר הסכם הלוואה כנדרש בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות – יש לדחות את התביעה על הסף.

לאחר ששמעתי את חקירת המבקש ואת טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי המבקש עמד – אם גם בדוחק רב – ברף המינימלי שקבעה הפסיקה.

ודוק: גרסתו של המבקש אינה מהימנה. הוא הודה כי נהג למסור לאחיו שיקים פתוחים, קרי – חתומים וללא ציון מוטב או סכום, וכי שיקים קודמים שנתן – נפרעו. עוד התברר, כי בשונה מן הטענה שמעולם לא נתן שיקים בסכומים גבוהים מ-10,000 ₪ בקירוב, נפרעו שיקים בסך 60,000 ₪ מחשבון אחר של המבקש – עובדה שהמבקש הסביר בכך שמסר בידי אחיו הרשאה לניהולו של חשבון בנק אחר שהפעיל לצורכי האח.

אני סבור, כי אדם המוסר בידי אחר שיקים חתומים וללא ציון תאריך וסכום, נוטל על עצמו סיכון משמעותי, כמו גם מי שמוסר בידי אחר הרשאה חופשית להתנהל כרצונו בתוך חשבון הבנק שלו. אני סבור כי הטענה שההרשאה שמסר המבקש לאחיו למלא רק סכומים מסוימים ולא אחרים היא טענה קלושה, הגובלת בהגנת בדים של ממש.

עם זאת, ומאחר שהרף הקבוע בפסיקה למתן רשות להתגונן הוא נמוך ביותר, ולא ניתן לומר שטענת המבקש לחריגה מהרשאה היא בלתי אפשרית לחלוטין, ניתנת רשות להגן בטענה זו.

אשר לטענה בדבר תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות – אני סבור, שתנאי שאין בלתו ליכולתו של בית משפט זה לבחון את קיומה של הלוואה חוץ בנקאית, היא טענה בתצהיר התומך בהתנגדות כי המבקש – או מי מטעמו – ערך עסקת הלוואה עם מלווה חוץ-בנקאי. לא זו בלבד שאין לפניי טענה כאמור, אלא שהטענה היא מפורשת: השיקים ניתנו על מנת לבצע עסקת ניכיון.

לאחרונה, קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א (ת"א) 16683-06-13 אלפא ביתא עוגנים שירותים פיננסיים נ' חן (פסק דין מיום 30.4.2014, הרכב כב' סגן הנשיאה שנלר, להלן: "עניין אלפא ביתא") כי לא ניתן לומר א-פריורית, כי כל עסקת ניכיון שיקים היא, במהותה, עסקת הלוואה, ועל כן – שומה על בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה האם בעסקת הניכיון הספציפית מדובר בעסקת ניכיון או בהלוואה.

כאמור – תנאי לבחינה כזו, ותנאי למתן רשות להגן בטענה כזו, הוא פירוט מלא ומדויק של העסקה ואופייה, על מנת להקים טענת הגנה אפשרית – ולו דחוקה – של אי-עמידה בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.