ת"ט 39489-08-16 שקד נ' עראר

המבקש הגיש התנגדות לביצוע שטר, באיחור, וטענות ההגנה שלו מבוססות, למעשה, על טענת פרעון. מתחילה, והגם שהוגשה בקשה שהוכתרה במילים "בקשה להארכת מועד", לא היתה בפועל בבקשה כל התייחסות לשאלת המועד. לאחר החלטה מיום 16.8.2016, הוגשה בקשה חוזרת להארכת מועד, אשר גם בה אין בבקשה התייחסות לשאלת המועד, אולם בתצהיר נכתב כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד, ובכך שהבקשה היתה "מוכנה", ולכן לא נכללה התייחסות לשאלת המועד בבקשה המקורית.

ודוק: אין גם בבקשה החדשה, או בתצהיר, כל נימוק לאיחור.

המשיב מתנגד להארכת המועד, הן בשל העדר נימוק לאיחור, כאמור לעיל, והן בשל טיעונים לגופו של עניין, המצביעים לכאורה על כך שבמועד מאוחר למועדים שעליהם מבוססות טענות הפרעון של המבקש, הודה המבקש מפורשות, ובתצהיר (שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל), כי חובו למשיב הוא כסכום השטר.

בהחלטה מיום 13.9.2016 ניתנה למבקש אפשרות להגיב על תגובה זו, אולם הוא לא ניצל הזדמנות זו, וכך נותרה בקשתו על מחדליה – ואלה, יורדים הם לשורש ההליך.

נפסק זה מכבר, שגם איחור של יום אחד הוא איחור, ועל פי התקנות הוא איחור הדורש טעם מיוחד לשם ריפוי הפגם. אמנם, בפסיקת השנים האחרונות חל ריכוך משמעותי בדרישת הטעם המיוחד, אולם ברי כי טעם כלשהו עדיין נדרש – אלא שטעם כזה לא הוצע. עצם העובדה שהאיחור הוא יום אחד בלבד איננה טעם לאיחור, אלא תיאור שלו.

בלא נימוק, כלשהו, אין בידי בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת המועד.

למעלה מכך – במקרה כזה, בו הוצגו בתגובה ראיות לכאורה לכך שהמבקש מנוע או מושתק מלהעלות את טענת ההגנה שלו, שכן הודה במפורש במלוא החוב, שומה היה על המבקש להשיב לטענות אלה, שכן בלא תגובתו, יכול ולא היה בית המשפט נעתר לבקשה להארכת מועד אפילו היתה זו מנומקת כדבעי.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד, מכל הטעמים שפורטו, ובהתאם – מוחק את ההתנגדות. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 900 ₪, שיצטרפו אל החוב בתיק ההוצאה לפועל.

הליכי ההוצאה לפועל בתיק 512424-05-16, ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות, יחודשו. ערבון – ככל שהופקד בקופת בית המשפט – יחולט לטובת המשיב, ויועבר אליו ע"י המזכירות. המשיב יבצע הקטנת חוב מתאימה בתיק ההוצאה לפועל, כדין.

הדיון הקבוע – מבוטל.