דוד שיווק מזון גבאי נ' ע.ש.ר. גידול תוצרת חקלאית בע"מ

בקשת רשות להתגונן בתביעה שטרית. ההכרעה בבקשה באה לאחר שהצדדים, שפעלו בתום הדיון ועוד טרם הכרעה בבקשה לברר חלופות לסיום ההליך, לא הגיעו עד הנה לכלל הסכמה.

1.המשיב, מר דוד גבאי, הפועל כעוסק מורשה בשם "דוד שיווק מזון", הגיש לביצוע שני שטרות שמשכה המבקשת לפקודתו (בשמו המסחרי), שסכומם 15,000 ₪ האחד, ומועדי פרעונם בימים 18.10.14 ו-25.10.14. המבקשת הגישה התנגדות, לכאורה – באיחור מה. לשאלת מועד הגשת ההתנגדות טענה מפי מנהלה מר ערן בן סימון כי הלה גילה על תיק ההוצל"פ רק בסמוך לפני הגשת ההתנגדות, ולחלופין עתרה לארכה. לעיצומה של בקשה טענה המבקשת שתי טענות מקדמיות: כי המשיב (שציין בגוף הבקשה תחת שמו הפרטי את "דוד שיווק מזון" ושם משפחה "גבאי") אינו אישיות משפטית; וכי הבקשה לביצוע שטר הוגשה בלא סימון החלופות הרלבנטיות, ובהתאם אין עילת תביעה, כך שחובה ליתן לה רשות להתגונן (זאת על יסוד הלכת גמליאל – ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה, פ"ד מא(3) 746 (להלן: הלכת גמליאל). לגוף הדברים טענה כי היא מצויה בקשרי מסחר עם המשיב מאז אוגוסט 2012 עת הוא סיפק תפוחי אדמה מוכנים לצרכי הכנת צ'יפס, כמו גם בצל קלוף, למבקשת, המפעילה מסעדה בחולון. במשך "חודשים" סופקה הסחורה כראוי, אך בחודש יוני 2014 הסחורה שסופקה היתה פגומה ובלתי ניתנת לשימוש, כאשר המבקשת מציינת את כל הסחורה שבגינה הוצאה חשבונית בתום יוני 2014, זו שבגינה הוצאה חשבונית בתום יולי 2014, וזו מחודש אוגוסט 2014, חשבוניות שסכומן הכולל 39,870 ₪. למרות שבחודש יוני הסחורה היתה פגומה, הרי שנציג המשיב "שוב סיפק סחורה בחודש יולי ויוני שהיתה סחורה פגומה", והיא נזרקה לפח, נטען. מחודש ספטמבר עברה המבקשת לקבל סחורה מספק אחר. אין זה אלא כשלון תמורה מוחלט, טוענת המשיבה, בנוסף לנזק שנגרם למשיבה עקב הצורך באיתור חלופות.

2.ההתנגדות הועברה לדיון בבית משפט זה. מר בן סימון, המצהיר היחיד מטעם המבקשת, נחקר קצרות. בתום הדברים פרשו הצדדים למגעים, לא לפני שסיכמו בבקשה למקרה שמגעיהם לא יבשילו כדי הסכם. מגעיהם לא הבשילו כדי הסכם עד הנה, ומכאן שנדרשת הכרעה.

3.טענות הצדדים, בתמצית: לעניין הארכה, טוענת המבקשת כי לא קיבלה את האזהרה. היא אף עמלה אצל ב"כ המשיבה על מנת לקבל את פרטי המצאת האזהרה, אך לא זכתה לתגובה. לדידו של המשיב, טענתה של המבקשת סתמית, וברור שידעה על ההליך, כך שבמועד שבו הגישה את התנגדותה – היה הדבר באיחור. לגוף הדברים: טענות המבקשת צוינו. המשיב גורס לעניין הטענות המקדמית כי אין פסול לא בדרך שצוין שמו, בהיותו עוסק מורשה, לא בדרך מילוי הבקשה. לגוף ההתנגדות הוא טוען שמדובר בטענות סתמיות, נעדרות הגיון ונעדרות כל פירוט, בפרט לעניין הקורלציה בין השיקים מושא ההליך לבין אותה סחורה שנטען כי הייתה פגומה.

4.דין הבקשה למתן ארכה להגשת ההתנגדות להתקבל, ללא תנאי. דין ההתנגדות להתקבל, אך בתנאי של הפקדה. אבאר בקיצור.

5.לעניין הארכה: טענות המבקשת באשר למועד שבו נודע לה על ההליך הן עלומות. היא מאשרת כי למר בן סימון "נודע על ההליך". ברם לטענתה לא נודע לה על האזהרה. על מה נודע לה אפוא? באילו נסיבות, ומתי? זאת לא נדע. כל זאת היה יכול לעמוד למבקשת לרועץ, אילו היה מסופק מידע נאות בידי המשיב. ברם זה לא סופק. לא לבית המשפט – ואין לדעת אפילו מתי נפתח ההליך ומתי הומצאה האזהרה לדידו של המשיב, ולא למבקשת; שכן לפי העולה מהתנגדותה, כאשר ביקשה מידע מן המשיב בשאלת מועד המצאת האזהרה לידיה, לא זכתה בו. במצב דברים זה, של ערטילאיות מוחלטת בכל הקשור להמצאת האזהרה לידי המבקשת, וחוסר שיתוף פעולה של המשיב עם ניסיונה להציל מידע לעניין סוגיית ההמצאה, הרי שהדבר יעמוד לחובת המשיב. באין ראיה בשאלה אם נדרשה ארכה, הרי שלמען הזהירות, ניתנת הארכה. נדון בהתנגדות לגופה אפוא.

6.לעניין ההתנגדות – בטענות המקדמיות: המבקשת טוענת כאמור לכך ששם המשיב, כפי שצוין בבקשה ("דוד שיווק מזון גבאי") אינו אישיות משפטית, וכי הבקשה מולאה בלא לסמן את החלופות הרלבנטיות. מדובר בשתי טענות שהועלו בלאקוניות, ואין בהן ממש.

7.לעניין האישיות המשפטית: המשיב הוא מר דוד גבאי. אכן, ציין גם את שמו כעוסק מורשה ("דוד שיווק מזון"). בהינתן שעוסק מורשה הוא שם, לא משנה אישיות משפטית, קשה לזהות את הפסול שבהצגת השם האמור כמגיש הבקשה. שמו ידוע (דוד גבאי), שמו כעוסק מורשה ידוע היטב למשיבה (והיא הרי משכה שיקים לפקודתו בשם "דוד שיווק מזון" משך שנים, כך מסתבר, בלא לטעון שאין בנמצא אישיות משפטית בשם זה), וכל פרטיו – ת.ז, כתובת וגו' – ידועים. המבקשת לא הציגה כל תימוכין משפטיים לטענתה כי במצב דברים זה אין לפנינו תביעה.

8.לעניין סימון החלופות הרלבנטיות: אכן, את בקשת הביצוע יש למלא בזהירות, שכן היא מגלמת בתוכה את הרצאת העובדות ביחס לחבותו הנטענת של החייב, כך הלכת גמליאל. ברם אין משמעות הדבר שבאופן אוטומטי, כל חסר שהוא במילוי הבקשה לביצוע שטר מאיין את תוקפה של הבקשה ואת קיומה של עילת התביעה. לדוגמה, אם לבקשה לא מצורף השטר, פנים ואחור, ולכך מצטרף מילוי לקוי של הבקשה, כך שלא ניתן לזהות אם החייב חב מכוח היותו מושך השטר, מסב, או שמא ערב – יש בכך פגם. אם לא ניתן לזהות מהו סכום החוב – יש בכך פגם. אם רק לאחר הגשת השטר לביצוע מושלמים פרטיו המהותיים מהותיים – זהו פגם. כל אלה פגמים הניתנים לתיקון כמובן (כך מבארת הלכת גמליאל), אולם אפשר שהצטברותם תביאנו לכלל מסקנה שלעת הזו, יש מקום למתן הרשות להתגונן. שונה המצב בענייננו: השטר המלא צורף, אין חולק. השטר מהווה כמובן את עילת התביעה השטרית (ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647). השטר הוא חלק אינטגרלי מבקשת הביצוע (ע"א (מח'-ת"א) 2193/06 נאור נ' ברכה). מן השטר ברור לחלוטין מה עילת התביעה, שעה שעסקינן בתביעה פשוטה בין צדדים קרובים, והחייב הוא מושך השיקים. בנוסף, גם הפרק בבקשת הביצוע שעניינה בעילת התביעה – גם אם לא הקפיד המשיב הקפדה יתרה במילויו - אינו לוקה באופן המותיר תהיות באשר לטיב חבותו הנטענת של החייב. במצב דברים זה, הרי שאין בסיס לניסיון להיאחז בהלכת גמליאל ככזו המחייבת מסקנה שלפיה אין בבקשה כדי לגלות עילה, ולחייב את קבלת ההתנגדות מטעם זה (השוו: עניין נאור הנ"ל).

9.משאין בפי המבקשת טענות מקדמיות העוצרות כוח, נפנה לגוף הדברים: טענת ההגנה של כשלון תמורה מלא היא כמובן כזו היכולה להקים הגנה טובה מפני התביעה השטרית, כך גם טענת הקיזוז שעניינו בנזקי המבקשת. כעקרון, ובסייג הפירוט שנעמוד עליו מיד, די בכך למתן הרשות להתגונן: הגישה הליברלית בימינו מאפשרת את מתן ההזדמנות לחייב להשמיע טענותיו ולקבל את יומו בבית המשפט (עיינו: ע"א 10189/07 ששון נ' מזרחי (15.6.09)). בשלב הדיוני הנוכחי, בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביע הנתבע, לא את סיכויי הגנתו, ולא כיצד יוכיח הנתבע טענותיו (שם, והאסמכתאות שם). טענות המבקשת, כאמור, יכולות אם תוכחנה להקים הגנה מפני התביעה, ודי בכך, כעקרון, למתן הרשות להתגונן.