ת"ט 22823-11-14 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' אבו מוסא

בפני בקשת המבקשת להתיר לה להתנגד לביצוע שטר על סך כמעט 35,000 ₪ שהוגש על ידי המשיב לביצוע. המבקשת טוענת כי ההמחאה מזויפת וכי החתימה הנחזית להיות חתימתה זויפה אף היא.

בדיון שהתקיים בפני ביום 8.1.15 נחקרה המבקשת על תצהירה והצדדים ביקשו להגיש סיכומים לאחר שיוצגו השיקים. הצדדים הגישו סיכומיהם, ומשחלף המועד שנקצב לסיכומי תשובה של המבקשת (שלא הוגשו) הגיעה העת ליתן החלטתי.

ב"כ המבקשת בסיכומיה טוענת כי בפריצה לרכבו של בעלה נגנבו חפצים שונים ובכלל זה שני פנקסי שיקים – כאשר השיק נשוא ההתנגדות הוא אחד מאלו שנגנבו. לתמיכה, צורפה תלונה על הגניבה שהוגשה למשטרה.

לעמדת ב"כ המבקשת, לא נתגלתה סתירה בעדותה של המבקשת באשר להמחאות שהוצגו בפניה, אין להטיל עליה אחריות בגין אי מסירת הודעה מוקדמת לבנקים על הגניבה (שכן המבקשת הינה "שרת הפנים" של ביתה ולא "שרת החוץ והכלכלה" (ככתוב בעמוד 2 לסיכומי ב"כ המבקשת, פסקה 1). לטענת המבקשת, נטל ההוכחה כי אין מדובר בזיוף, משהועלתה טענת הזיוף, הינו על כתפי המשיב ודי בכך שהמבקשת תראה קצה חוט של סיכוי אפשרי של טענת הגנה כדי שתינתן לה הרשות להתנגד לביצוע השטר.

ב"כ המשיב טוען מנגד כי המבקשת לא הציגה תמונה מלאה בפני בית המשפט ונמנעה לצרף הבהרות שנדרשו ממנה. לעמדתו, לטענת הזיוף אין ממש ואין לה אחיזה במציאות (ס' 3 לסיכומי ב"כ המשיב). ב"כ המשיב פירט בסיכומיו את "אותות המרמה" המעידים על חולשת טענות המבקשת, לעמדתו. כך, למשל, שונתה גרסת המבקשת באשר למספר השיקים עליהם חתמה ואין הגיון, לטענת המשיב, בעובדה כי בחרה לחתום דווקא על שיקים מסוימים ולא על אחרים, כפי שטענה.

דיון

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .