ת"ט 17387-05-14 עביד נ' זיאדה

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר.

2.נסיבות המקרה, כפי שהעיד עליהן המבקש, אינן שגרתיות. ביסוד העניין המחאה משוכה מחשבונו של המבקש על סך של 55,000$, אשר מועד פרעונה היה בשנת 2004. ההמחאה נמסרה למשיב על ידי אביו של המבקש להבטחת תשלום הלוואה שנתן המשיב לאביו של המבקש זמן קצר קודם לכן. משההמחאה לא כובדה בהיעדר כיסוי מספיק הגיש אותה המשיב לביצוע בהוצאה לפועל. יצוין כי המשיב טען בתגובתו לבקשה להארכת המועד כי תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 30.5.2004, אולם ממסמכי ההוצאה לפועל שצורפו לבקשת הארכה עולה כי תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 9.7.2006. מכל מקום, אין חולק כי האזהרה הומצאה למבקש ביום 13.7.2007.

3.המבקש לא הגיש התנגדות לביצוע שטר. בתצהירו טען המבקש כי ראה בהגשת ההמחאה לביצוע בגדר המחאת חיוב, במסגרתה הפך לחייב במקום אביו. לטענת המבקש, בשעתו לא התנגד להמחאת החיוב ולא התנער מהחבות מכוח ההמחאה. למרות זאת, לא מיהר המבקש להסדיר את חובו. רק בחודש ספטמבר 2008, ולאחר שננקטו נגדו הליכים שונים, ניתן צו תשלומים לבקשתו על סך של 350 ש"ח לחודש.

4.לטענת המבקש, יסודה של הבקשה הנוכחית במידע שהגיע לידיו לאחרונה. לפי הטענה, זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנוכחית נודע למבקש מפי בא-כוחו של אביו בירדן כי ביום 19.7.2004 הגיש המשיב תביעה נגד אביו, בגין אותו חוב, בבית משפט בירדן. ביום 7.9.2004 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. ביום 5.5.2009 הגיש אביו ערעור על אותה החלטה, ובשנת 2012 ניתן פסק דין בערעור בירדן. יצוין כי ביום 8.5.2010 נפטר אביו של המבקש, ולטענתו, רק לאחרונה יצר עימו קשר בא-כוחו של האב.

על יסוד המידע האמור טען המבקש כי יש לראות את ההמחאה כבטלה, הואיל ועצם הגשת התביעה נגד אביו אחרי מועד פרעון ההמחאה משמעה כי המשיב ראה באביו של המבקש החייב, ולא במבקש עצמו. לפיכך, הגשת התביעה מהווה ביטול של המחאת החיוב מאביו של המבקש למבקש. עוד נטען כי עם קבלת פסק הדין הראשון נגד אביו (שניתן, כאמור, בהיעדר הגנה) העילה שהייתה למשיב נגד המבקש "הפסיקה להיות עילה"; והגשת ההמחאה לביצוע היוותה מעשה בלתי חוקי בעליל שעה שבידי הזוכה היה פסק דין לגבי אותו חוב. לפיכך, עתר המבקש להאריך את המועד להגשת התנגדות לביצוע ההמחאה.

5.המשיב ביקש לדחות את הבקשה. לטענתו, הבקשה הוגשה לאחר שניסיון להגיע להסדר בקשר לתשלום החוב כשל. המשיב ציין כי המבקש נמנע מתרגום פסק הדין של בית המשפט לערעורים בירדן, ממנו עולה כי פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בוטל על ידי בית המשפט נוכח קיומו של הליך ההוצאה לפועל מושא בקשה זו. לטענת המשיב, בהתחשב בכך שפסק הדין כלל פרטים רבים מתיק ההוצאה לפועל, יש להניח כי המבקש חייב היה להיות מעורה בפרטי ההליך בירדן. עוד טען המשיב כי לא ייתכן שאביו של המבקש יעשה שימוש בהליכי ההוצאה לפועל כדי למחוק את התובענה נגדו, ואילו המבקש יעשה שימוש בהליך הירדני על מנת להתחמק מתשלום חובו.

6.עיינתי בטענות בעלי הדין ושוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. כדי להאריך את המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר על המבקש להצביע על טעם מיוחד. ככלל, ככל שמשך הזמן שחלף מאז נפתחו ההליכים ממושך יותר, יהיה צורך בנימוק משמעותי יותר להארכת המועד. זאת, בין היתר, נוכח המשקל שיש לייחס לסופיות ההליכים ולאינטרס ההסתמכות של הזוכה, כמו גם לאינטרס הציבורי שלא לשוב ולברר, ללא הצדקה, הליכים שהסתיימו. שיקול נוסף שיש לתת לו משקל בהחלטה נוגע לטענות ההגנה של המבקש. ככל שבפיו טענה משמעותית הראויה לבירור, יטה בית המשפט להיעתר לבקשה, על מנת שלא לחסום את זכותו של המבקש לברר טענת הגנה ממשית.

7.בנסיבות המקרה הנוכחי מתעורר ספק אם המבקש הצביע על טעם מיוחד המסביר מדוע לא הוגשה בקשה עד המועד הנוכחי, ומדוע ישנה הצדקה לפתוח מחדש את ההליכים. כאמור, הטעם המרכזי להארכת המועד נוגע למידע שהגיע לידיעת המבקש על ההליך בירדן זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנוכחית. המבקש אינו מבהיר בבקשתו מה הסיבה לכך שלא היה מודע להליכים אלה בשלב מוקדם יותר. מהבקשה עולה שלמצער בשנת 2009 ידע אביו של המבקש על ההליכים בירדן, שכן אז הוגשה על ידו בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהיעדר הגנה. עוד עולה מהבקשה שאביו היה מיוצג על ידי עורך דין. אין בבקשתו של המבקש התייחסות או הסבר כלשהו לכך שאביו ניהל את ההליכים בירדן והוא עצמו לא היה מודע אליהם. במיוחד מעוררים הדברים תמיהה שעה שבשנת 2008 הוצא נגד המבקש צו מאסר לאחר שלא הגיש שאלון ומסמכים המלמדים על יכולתו הכלכלית, ולאחר שלא שילם את התשלומים לפי צו החיוב בתשלומים שנקבע בהוצאה לפועל. המבקש אינו טוען שהיה נתק בינו לבין אביו ואינו מצביע על טעם אחר שיש בו כדי להבהיר מדוע לא היה מודע כלל להליכים הללו.

זאת ועוד, עיון בפסק הדין של ערכאת הערעור בירדן מעלה כי בית המשפט התייחס מפורשות להליכי ההוצאה לפועל בישראל. וכך נקבע בפסק הדין: