ת"ט 10445-02-15 הראל נ' עזר זר

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר חוב, בסך 30,000 ₪ (יוער, כי הסכום הנקוב בשטר, בספרות, הוא 40,000 ₪, אולם הסכום הנקוב במלים הוא 30,000 ₪, וראה בהקשר זה סעיף 8(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]), אשר המבקש ערב לפרעונו. השטר נעשה ע"י אחת, יהודית אוחיון (להלן – "החייבת"). יוער, במאמר מוסגר, כי ההתנגדות אינה על מלוא סכום השטר, שכן אין מחלוקת בקיום חוב בסך 14,000 ₪.

2.השטר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 17-08840-12-9) בשנת 2012, נגד החייבת והמבקש; האזהרה נמסרה למבקש ביום 1.5.2014; וההתנגדות הוגשה ביום 29.1.2015. ביני לביני, ביום 12.5.2014, הגישה החייבת התנגדות לביצוע השטר, באיחור (שכן האזהרה נמסרה לה כבר בחודש יולי 2012). ההתנגדות שהגישה החייבת נדונה ביום 20.7.2014, ובדיון נכח גם המבקש. החייבת הגישה את ההתנגדות כשאינה מיוצגת, אולם סמוך לפני הדיון הנזכר נטל על עצמו את ייצוגה מי שעתה מייצג גם את המבקש בהליך שבפני. לאחר הדיון האמור, ניתנה לחייבת רשות להתגונן (לגבי חלק החוב השנוי במחלוקת).

3.כאמור, המבקש הגיש את ההתנגדות רק ביום 29.1.2015, כמעט 9 חודשים תמימים לאחר המצאת האזהרה, ולמעלה מ-7 חודשים לאחר שב"כ המבקש הפך מעורב בפרשה (אם כי החל לייצג את המבקש רק ביום 11.1.2015).

4.המבקש עותר להאריך לו את המועד להגשת ההתנגדות, שכן לדבריו סבר, שההתנגדות שהגישה החייבת הוגשה גם בשמו. עם זאת, לדבריו נודע לו שלא כך הוא הדבר כבר במעמד הדיון מיום 20.7.2014. הוא אינו נותן הסבר של ממש לחוסר המעש מצדו מאז יולי 2014 ועד ינואר 2015. המבקש הסביר עוד (בחקירתו), כי במשך 3 השנים האחרונות נתונות כל עתותיו למחלתה הקשה של אשתו, אשר לדבריו שוכבת עתה על ערש דווי.

5.המשיבים מתנגדים להארכת המועד, ומפנים לצורך בטעם מיוחד להארכת מועד שנקבע בחיקוק, על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כשהמועד הוא 30 הימים הקבועים בסעיף 81א(ג1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

6.אני סבור, כי דין הבקשה להתקבל.

7.אמנם, מדובר במועד שנקבע בחיקוק, ואכן, על פי תקנה 528 הנ"ל נדרש טעם מיוחד להארכתו, ובעניינו כמעט ולא ניתן טעם כלשהו, לפחות לחודשים האחרונים – ואף על פי כן, דין הבקשה להתקבל.

8.ארבעה טעמים חוברים יחדיו כדי להטות את הכף לטובת המבקש:

א.ראשית, קרנו של הטעם המיוחד ירדה בפסיקה בשנים האחרונות, עת נעה המטוטלת לטובת העדפת הכרעת סכסוכים לגופם על פני הכרעתם בשל מחדלים דיוניים, במיוחד מקום בו ניתן לרפא את המחדל בפסיקת הוצאות. משכך, אם בעבר לא הוכר כטעם מיוחד כל טעם שמקורו במבקש עצמו, כיום אין הדבר כך, ובמקרים רבים מוכרים טעמים קלים בהרבה כטעמים מיוחדים, בעיקר כאשר ישנן סיבות נוספות התומכות בגמישות הדיונית.