ת"ז 9416696700אלקאעוד נ' א.ר.תעשיות היטקס בע"מ

החלטה

1.בפני בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת כתנאי מוקדם להמשך בירור תובענה זו.

2.ואלו נימוקי הבקשה:

א.המשיב תבע בעבר את מנהל הנתבעת בבית הדין האזורי לעבודה (במסגרת תיק 8162-05). במסגרת ההליך הקודם חוייב המשיב בהוצאות מנהל המבקשת בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ אשר לא נפרעו על-ידו. מאחר והחיוב הקודם לא נפרע על ידו יש לחייבו בהפקדת ערובה.

ב.לטענת המבקשת לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין המשיב ולפיכך סיכויי התביעה קלושים.

ג.המשיב הינו תושב שטחי הרשות הפלסתינאית, אין לו נכסים הנמצאים בישראל וספק אם ניתן יהיה לגבות ממנו הוצאות ניהול ההליך במקרה ותידחה התביעה.

 3.        ואלו נימוקי ההתנגדות בקליפת אגוז:

א.המשיב אכן ניהל בעבר הליכים ארוכים כנגד מנהל הנתבעת באופן אישי בבית הדין. המשיב ראה במנהל המבקשת כמעסיקו באופן אישי ובית הדין פסק אחרת. כעת תובע המשיב את החברה וההוצאות שנפסקו בעבר היו כלפי מנהל המבקשת ולא כלפי המבקשת עצמה.

ב. יש בהטלת הערובה משום הכבדה ופגיעה במימוש זכויותיו של המשיב ונעילת שערי בית המשפט בפניו.

דיון והכרעה

 4.מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ נא (3) 577,628).

5.לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות גישה לערכאות, הקים לו המחוקק את החריג בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"). תקנה זו מסדירה את סוגיית הפקדת ערובה ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי–דין), התשנ"ב - 1991.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק דין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי מקום בו מדובר בתובע שהינו תושב הרשות הפלסטינאית ככלל אין להטיל עליו חובת הפקדת ערובה רק בשל היותו תושב הרשות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. בתוך כך תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

מן הכלל אל הפרט

 6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינאית אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. יתר על כן, באשר לסיכויי התביעה - כל שעל בית הדין לבחון בשלב זה הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש. בענייננו, טוען המשיב בכתב התביעה כי הועסק בשורות המבקשת מחודש אוקטובר 1996 ועד לחודש אוקטובר 2004 (8 שנים). המשיב טוען לזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה ודמי חופשה שנתית. המבקשת טוענת בכתב ההגנה כי מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. עוד נטען שהחברה החלה את פעילותה רק בתחילת שנת 1999 ולפיכך לא יכול להיות שהמשיב עבד בחברה משנת 1996.

במקרה דנן ניתנת החלטתי זו בשלב מאוחר יחסית של ההליך המשפטי כאשר הוגשו כבר תצהירי הצדדים, ומעיון בכל החומר הקיים בתיק, לרבות תצהירי הצדדים, לא ניתן להגיד כי המדובר בהליך סרק, הגם שבהחלט יש למשיב מספר משוכות גבוהות לעבור בתביעתו, ובין היתר התיישנות עילת התביעה לפדיון חופשה, העובדה כי התמהמה בהגשת התביעה כנגד המבקשת עד בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, העובדה שלפי דו"ח רשם החברות הוקמה החברה רק בשנת 1999 וכו'.

ב.ואולם, הגם שאין המדובר, לכאורה, בתביעה חסרת סיכוי של ממש, בית הדין אינו יכול להתעלם מכך שלמשיב יש "היסטוריה" של אי עמידה בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו (ולעניין זה אין הבדל באם סכום ההוצאות בהליך הקודם נפסק לחובת מנהל המבקשת) ומכך שהתביעה הוגשה חודשים ספורים בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות הרגילה (7 שנים). עובדות אילו פועלות לחובת המשיב ומצביעות, לכאורה, הן על הטרדת בעל דין והן על סיכון ממשי כי המבקשת לא תוכל לגבות מהמשיב סכום הוצאות שיפסקו לזכותה, ככל שיפסקו, ויש בכך עילה להטלת ערובה על תובע (ראו: פסק הדין בעניין פתחי אבו נאסר הנזכר לעיל).

ג.לפיכך, מהנימוקים שהובאו לעיל – ומקל וחומר מהצטברותן - אין מנוס מחיוב המשיב בהפקדת ערובה.

7.למותר לציין, כי בבואי לקבוע את סכום הערובה הנני מחוייב לנהוג על דרך המידתיות הנדרשת ולאיזון הנדרש בין זכויותיו של המעסיק מחד גיסא ומצד שני לאפשרות שמא החיוב בתשלום הערובה יפגע בזכותו החוקתית של העובד לממש את זכות הגישה לבית הדין, מאידך גיסא.