מדינת ישראל נ' זיו

הנאשם זכאי מחמת הספק בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

רקע

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש ואי ציות לתמרור 301 . על פי האמור בכתב האישום נהג הנאשם ביום 23.2.14 רכב פרטי ברחוב עציון בר"ג מצפון לדרום והתקרב לצומת עם שדרות ירושלים ( להלן: "הצומת"). סמוך לצומת, בימין הדרך בכיוון תנועת הנאשם, מוצב תמרור 301. הנאשם לא ציית לתמרור. הוא נכנס לצומת מבלי להבחין ברוכב קטנוע ( להלן: "המעורב") שנסע באותה עת בשדרות ירושלים ממערב ומזרח והתקרב אף הוא לצומת. הנאשם חסם את דרכו של המעורב. כלי הרכב התנגשו וניזוקו והמעורב נחבל.

2.במסגרת פרשת התביעה העידו המעורב, השוטרת ליאורה ציפורי ( להלן: "השוטרת") ובוחן התנועה בועז חג'בי ( להלן: "הבוחן"). הודעת הנאשם במשטרה התקבלה בהסכמה ללא צורך בעד מגיש. במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ומומחה ההגנה אינג' גדי ויסמן ( להלן: "המומחה") שערך חוות דעת (נ/1).

3.המעורב ציין בעדותו כי במועד הרלוונטי נסע מכיוון רחוב הרוא"ה לכיוון רחוב בן גוריון בר"ג תוך מעבר בשדרות ירושלים. הוא נסע אותה עת במהירות של 30-40 קמ"ש. בשלב מסוים, בעת שהיה במרחק 5-10 מ' מרכב הנאשם הוא הבחין ברכב הנאשם נכנס לצומת ופונה ימינה "ופשוט נעמד באלכסון, הוא חיכה לרמזור שמאלה" וכן "הוא ניסה להשתלב בנתיב השמאלי". לטענת המעורב, ברגע שהבחין ברכב הנאשם בלם בחוזקה, החליק ופגע ברכב עם האופנוע בחלקו שמאלי אחורי. המעורב ציין כי לפני הפגיעה האט את מהירות נסיעתו כך שהפגיעה ברכב הנאשם לא הייתה במהירות 30-40 קמ"ש, בה נסע עובר לתאונה, אלא מהירות נמוכה יותר. הוא הכחיש את האפשרות כי ניסה לעקוף את רכב הנאשם לאחר שזה השלים את הפנייה ימינה והתיישר בנתיבו. המעורב ציין כי מבחינתו לא היה היגיון לנסות ולעקוף את רכב הנאשם שכן מופע הרמזור בכיוון נסיעתו ונסיעת הרכב היה אדום והוסיף כי הנאשם עצמו לא השלים את הפנייה ימינה והתיישר. לדבריו: "נהג הרכב לא השלים את הפנייה. הוא עצר באמצע הפנייה, כי הוא לא היה יכול להשלים אותה כי היה שם פקק" ( ע' 9 ש' 3-4).

4.השוטרת ציינה כי הגיעה לזירת התאונה לאחר שגורם משטרתי בשם "צוות 436" הגיע לזירה ראשון. היא ציינה כי כלי הרכב הוזזו טרם הגעתה. כאשר נשאלה מדוע לא ביקשה מן הנהגים פרטים בנוגע למקום בו אירעה ההתנגשות ציינה כי "ניידת סיור הגיעה לפני וגבו עדויות ופרטים, אני ניידת שנייה" ( ע' 10 ש' 27-28). למרות שהשוטרת טענה בעדותה בתחילה כי המעורב פונה לבית החולים ועל כן לא היה יכול להצביע בפניה על מיקום התאונה, התברר כי המעורב אכן נכח בזירת התאונה בעת הגעתה ("ש. אני אומר לך שאת שוחחת עם רוכב הקטנוע בטרם הגיע האמבולנס. ת. רשמתי את מה שהוא אמר לי" ( ע' 10 ש' 29-30). היא הוסיפה כי לא בדקה אם יש על רכב הנאשם סימנים לכך שהמעורב פגע ברכב וטענה כי "זה לא התפקיד שלי אלא של הבוחן" ( ע' 11 ש' 10-11).

5.הבוחן ביקר בזירת התאונה לאחר כ- 5 חודשים ממועד התאונה. הוא לא טרח לבקש מן הצדדים להתלוות אליו לביקור על מנת לבצע הצבעה בזירה שכן לטענתו בתיקי הצמדה אין זה נהוג להזמין צדדים ( ע' 13 ש' 15). במסגרת הביקור בדק הבוחן רק את קיומו של תמרור 301 וקבע את שדה הראייה שהיה לנאשם. הבוחן טען כי ניתן היה להגיע להמלצה בדבר העמדת הנאשם לדין רק על בסיס קיומו של תמרור 301, ובלשונו: " אני יכול להגיע להמלצה ללא הנתונים, יש תמרור, יש שני כלי רכב, יש בימ"ש" ( ע' 14 ש' 8). בה בעת אישר הבוחן כי אין משמעות לתמרור 301 אם התאונה אירעה לאחר שרכב הנאשם יצא מתחום הצומת ( ע' 14 ש' 10).

6.הנאשם ציין כי במועד התאונה הייתה התנועה הזורמת על שדרות ירושלים "דלילה, רגילה". הוא פנה ימינה בצומת ולאחר שנסע כ-25 מ' חש מכה ברכבו והבחין בקטנוע שוכב מצדו השמאלי של רכבו. לאחר התאונה הגיעה לזירת התאונה שוטרת שהורתה לו להזיז את הרכב ולאחר 20-25 דקות הורתה לו לנסוע מהמקום.

7.המומחה הגיש חוות דעת ממנה עולה כי התאונה אירעה ללא קשר לתמרור 301 או לצומת. ע"פ מסקנת המומחה, סביר כי המעורב ניסה לעקוף ללא הצלחה את רכב הנאשם "משמאלו בין דופן הרכב לאבן השפה שבשטח ההפרדה". בזירת התאונה ערך המומחה "שחזור" עם הנאשם והלה הצביע בפניו על המקום בו חש את המכה ברכב. המומחה בדק ומצא כי המרחק מקו הצומת הוא 25 מ' –כפי שציין הנאשם בהודעתו במשטרה.

דיון והכרעה

8.נקודת המוצא לדיון היא, כי ככל שיימצא כי התאונה אירעה בתחום הצומת הרי שההנחה הנובעת מכך היא שהנאשם אחראי לתאונה עקב כך שלא ציית לתמרור 301. זאת, אלא אם יראה הנאשם כי לא התרשל ועשה כל שניתן על מנת למנוע את התאונה. מנגד, ככל שיימצא כי התאונה אירעה מחוץ לתחום הצומת הרי שיוצא מכך כי לתמרור 301 לא הייתה עוד משמעות כפי שציין הבוחן וממילא לא ניתן לייחס לנאשם גם עבירה של נהיגה בקלות ראש.