ת"ד 7827-12-11 מדינת ישראל נ' אלמוני

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בכך שגרם לתאונת דרכים קשה עת נהג רכב באישון ליל (שעה 02.36) סטה לשול ימין המשיך בסטייתו ימינה לתעלה ולשדה עשבים, התהפך מספר פעמים עד שנעצר על גג הרכב.

הנאשם הסביר כי באותו יום שהה בבילוי משותף עם גיסתו וחברה ב"צימר". עובר לתאונה יצאו ה נאשם ועימו הנפגע, תומר, לקנות סיגריות.

תוצאות התאונה הינה חבלה קשה מאוד של הנוסע אשר היום בחלוף למעלה משלוש שנים מאז התאונה, עדיין מרותק לכיסא גלגלים. כמתואר בכתב האישום: נגרמו לו חבלה צווארית וקוודריפלגיה.

הנאשם סיפר על מערכת יחסים חברית עם הנפגע, לפני ואחרי התאונה. כמו כן, ס יפר כי היום עוזר בטיפול בנפגע – אשר עבר להתגורר מול ביתו.

בנוסף, הונח בפני דברו של הנפגע, אשר ביקש להקל בעונשו של הנאשם.

אשר למתחם העונש הראוי –

מתחם זה אמור לשקף חומרת האירוע – רמת רשלנות גבוהה וכן חומרת התוצאה – שנים של סבל מתמשך לנפגע ונכות צמיתה.

המתחם העונשי נע בין תקופת מאסר שהינה ברת המרה בעבודות שירות לבין מאסר למשך 10 חודשים (בין כותלי בית הסוהר). יש להפנות לרע"פ 1583/14 בעניין יאיר שמיר אישר כב' ביהמ"ש העליון, גזר עונש שכלל 8 ח' מאסר לריצוי בפועל למרות העובדה שלנאשם היתה בעיה פסיכיאטרית של ממש.

וכן עפ"ת 37505-11-11 בעניין קרני, בו מצא כב' ביהמ"ש המחוזי להתערב בגזה"ד שניתן בבימ"ש קמא, והורה כי על הנאשם לרצות עונש מאסר בפועל בין כותלי בית הסוהר וכי אין די בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

בענייננו, הונח בפניי תסקיר שירות המבחן, מטבע הדברים, שירות המבחן בוחן בראש ובראשונה אינטרס הנאשם. אף בראייה זו השתכנעה קצינת המבחן כי יש חשיבות בהטלת ענישה ממשית, מוחשית ומציבת גבולות.