ת"ד 4823-03-21 מדינת ישראל נ' סרדוניה

ביום 29.11.21, הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לפיו, ביום 21.12.20, בשעה 17:30 לערך, נהג ברכב בבת ים, ברחוב שלום אש, מכיוון צפון לכיוון דרום, הגיע לצומת עם רחוב מבצע סיני, החל בפניה שמאלה כאשר בכיוון נסיעתו מעבר חצייה ולא אפשר להולך רגל, מר פלוני שוקלניק, יליד 1941, שחצה את מעבר החצייה שבנדון, מכיוון שמאל לימין פניית הנאשם, להשלים חצייתו בבטחה, המשיך בנסיעה מהירה, פגע בו עם חזית הרכב והטיחו לעבר הכביש.

מיד לאחר התאונה, האיץ הנאשם את רכבו ונמלט מזירת התאונה, תוך שהוא מותיר את הולך הרגל מאחור, שרוע על מעבר החצייה במקום. להולך הרגל, שפונה לבית החולים, נגרמו חבלות בגפיים התחתונות.

הנאשם אותר לבסוף באמצעות פעולות חקירה שביצעה המאשימה.

תחילה, כפר הנאשם באחריותו לגרם התאונה ולעבירת ההפקרה, אך בהמשך, בחר לחזור בו מכפירתו ולהודות במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, תוך שהצדדים הסכימו על קבלת תסקיר שירות המבחן וחוות דעת הממונה על עבודות השירות בעניינו של הנאשם וכן הוסכם כי המאשימה תגביל עצמה לעתירה של 9 חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות וארבע שנות פסילה בפועל, מאסר מותנה ופיצוי להולך הרגל ואילו ההגנה תהיה חופשיה בטיעוניה.

ביום 28.7.22 קבע הממונה על עבדות השירות כי הנאשם כשיר לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות ואילו ביום 28.8.22, ניתן תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם.

ביום 6.9.22, טענו הצדדים לעונש, כמפורט בפרוטוקול הדיון.

בתמצית, עתרה המאשימה לתשעה חודשי מאסר בעבודות שירות, ארבע שנות פסילה בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי להולך הרגל, תוך שב"כ המאשימה הדגיש את חומרת העבירה, הערכים המוגנים בהם פגע הנאשם באופן התנהגותו, התייחס למתחם ענישה במקרים דומים ולפסיקה רלוונטית.

בתמצית, עתר הסנגור לעונש של עבודות לתועלת הציבור ולחילופין, תקופת מאסר קצרה, של חודש עד חודשיים, שתרוצה בעבודות שירות ופסילה בפועל לתקופה שבין 6 ל-12 חודשים. עיקר טענותיו של הסנגור עסקו בהשוואה בין כתבי אישום בגין עבירות על תקנה 144 (א) לתקנות התעבורה, בנסיבות דומות או זהות, לשיטתו של הסנגור, לנסיבות המקרה שבפני ולפסקי דין שניתנו במקרים אלה. הסנגור התייחס לכך שבכתב האישום המתוקן, לא יוחסה לנאשם הוראת חיקוק שעניינה רשלנות וזאת, אף כי הנאשם הודה באחריותו לגרם תאונת הדרכים.

הנאשם עצמו טען כי הוא מצטער, למד הרבה דברים במהלך המשפט ובעיקר את הלקח שיש לנהוג בזהירות בכביש וש"זה לא משחק", כפי שהגדיר.

דיון והכרעה

סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:

"נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים". 

הנאשם נותן את הדין, בין היתר, על עבירה מהחמורות שבפקודת התעבורה- הפקרה. דהיינו, אם לא די ברשלנותו בנהיגה של הנאשם, שהובילה לפגיעה בהולך הרגל, אף כי יכול היה, בנקל, למנוע את התאונה, הוסיף הנאשם פשע על פשע ונמלט מזירת התאונה, תוך שהוא מותיר את הנפגע מוטל על הכביש. העובדה כי המאשימה השמיטה, בשגגה יש לשער, את סעיף הרשלנות מכתב האישום המתוקן, אין בה כדי לגרוע מהמתואר בעובדות כתב האישום לגבי אופן נהיגתו של הנאשם, עובר לתאונה והתנהגותו לאחריה.

מדובר בהתנהגות אותה יש להוקיע ולגנות בכל דרך אפשרית, שכן, יש בה משום פגיעה קשה בערכים המוגנים של שמירה על בטחון הציבור, סולידריות חברתית ושלטון החוק.

לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, בית המשפט נדרש לבחינת הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה ובחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות. לצורך קביעת העונש הראוי לנאשם, בית המשפט נדרש לבחינת הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירות ובכלל זה נתוני הנאשם ונסיבותיו האישיות.

בע"פ 1789/14 נחמיה נגד מדינת ישראל, נאמר:

"הערך המוגן בעבירת ההפקרה הוא "החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לנפגע, לדאוג לשלומו, ולהציל את חייו" (ע"פ 5867/09 קרביאשוילי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2010)). באמצעות עיגונה של עבירה זו בפקודת התעבורה קיבל ערך זה, המגלם את עקרון הסולידריות החברתית, עיקרון הכרחי לקיומה של חברה תקינה, ביטוי בדין, והפך מחובה מוסרית גרידא לחובה משפטית, מעין "לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז) בממד מחמיר (בממד אחר ובנסיבות אחרות, ראו חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998). בנוסף, עבירה זו נועדה גם למנוע מצב בו הנהג המעורב בתאונה חומק מאחריות, על-ידי הימלטות של "פגע וברח", ובקביעתה יש כדי לסייע לרשויות האכיפה באיתור האחראים לתאונה (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (2006). בשל הערך המוסרי-חברתי המעוגן בעבירה זו, לצד התכלית החשובה של הבאת עבריינים לדין, נקבע בדין עונש מחמיר, שאף הוחמר מאוד ביסודו בתיקון החוק מס' 101 בתשע"ב-2011. אף הפסיקה הצטרפה למגמה זו בהציבה רף ענישה מחמיר בעבירות מעין אלה (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 62 לפסק דינו של השופט עמית (2011)). ..אוסיף, כי במסגרת השיקולים לקביעת מתחם הענישה יש גם להביא בחשבון, בנוסף לשיקול המוסרי ולממד האכיפה, את הפיתוי הגדול להימלט ממקום עבירה, המהוה חלק אינהרנטי ממכלול עבירת ההפקרה. לשיקול זה חשיבות גם במשפט העברי; כך למשל קובע הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"א, מהדורת מיכאל שורץ), בין כללי הענישה "והשלישי, חומרת ההתפתות לדבר. כי מדבר שהאדם מתפתה לעשותו – או מפני שהתאוה מגרה אותו לעשותו, או מפני שהוא רגיל לעשותו, או מפני שקשה מאוד לא לעשותו – הוא לא יימנע אלא אם צפוי לו דבר חמור. והרביעי הוא הקלות לבצע את המעשה בהיחבא ובסתר, באופן שאחרים לא ירגישו בו. להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבר וחמור" (ראו גם ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה ח' לפסק דיני (2009)). דברים אלה של הרמב"ם כמו נכתבו לענייננו".