מדינת ישראל נ' בושקוב

הנאשם הורשע, בהתבסס על הודאתו, בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה ללא ביטוח.

התמצית העובדתית היא כי ביום 12.12.18, סמוך לשעה 22:10, נהג הנאשם ברכב פרטי, מסוג "וולוו", מ.ר. XXXXXX, ברחוב ירושלים, במעלות. הנאשם נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך, בעת שהכביש היה רטוב ממי גשמים, ובהגיעו למעבר חציה פגע עם חזית רכבו בהולכת רגל, בשם פלונית (להלן – הולכת הרגל), אשר חצתה את המעבר, והייתה במרכז נתיב נסיעתו, וסימנה לנאשם לעצור.

צוין כי הולכת הרגל חצתה את מעבר החציה מאחורי רכב אחר, אשר הוריד אותה על מעבר החציה והמשיך בנסיעה.

כתוצאה מהפגיעה הושלכה הולכת הרגל קדימה, על הכביש, בכיוון נסיעת הנאשם.

מיד לאחר התאונה האט הנאשם את מהירות נסיעתו, סטה סטייה חזקה ימינה, ולאחריה המשיך בנסיעה רציפה ונמלט מהמקום. מאוחר יותר, באותו הערב, החביא הנאשם את הרכב במגרש לרכבים מפורקים במעיליא.

הנאשם, למרות שהיה מעורב בתאונה שבה נפגע אדם, לא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, לא הזעיק עזרה, לא הזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, לא המתין ליד הולכת הרגל עד להגעתם, לא דאג למניעת כל נזק נוסף להולכת הרגל, ולא הודיע על קרות התאונה למשטרה. זאת, על אף שידע על מעורבותו בתאונת דרכים, ויכול היה לראות את הולכת הרגל לפני התאונה, במהלכה, ואחריה.

כתוצאה מהתאונה נגרמו להולכת הרגל שבר תלישה בברך שמאל, שבר עם תזוזה בחלק אחורי של עצם הירך הימני, ורגישות בכף יד ימין. היא הובהלה לבית החולים בנהריה, שם גובסה ברגליה, ושוחררה ביום 14.12.18, להמשך טיפול בביתה, כשהיא מתניידת בכסא גלגלים. הנאשם נהג בארוע ללא תעודת ביטוח תקפה.

המדינה עותרת למתחם ענישה שנע בין שנת מאסר ל-30 חודשי מאסר, פסילה שבין 5-8 שנים, מאסר מותנה, פסילה מותנית, קנס ופיצוי למתלוננת. נטען כי לנאשם מיוחסות עבירות של הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה ללא ביטוח, כשבמהלך האירוע נהג במהירות בלתי סבירה, שאינה תואמת את תנאי הדרך, בשעת לילה, ובמזג אוויר גשום, ופגע בהולכת רגל, שכתוצאה מהפגיעה הושלכה קדימה. הנאשם לא עצר להושיט לה עזרה ולא הזעיק עזרה. נטען שהנזקים שנגרמו לנפגעת העבירה חמורים. לאחר האירוע, בהמשך הערב, ניסה להסתיר את רכבו באמצעות העברתו למגרש רכבים. הנאשם נעדר עבר פלילי, אולם לחובתו 8 הרשעות תעבורה, בעטין הושתו עליו קנסות. צוין כי תסקיר המבחן חיובי באופן כללי אולם צוין בו כי הנאשם נוטה לצמצם את נסיבות ביצוע העבירה, והגם שחש אמפטיה כלפי נפגעת העבירה, והודה בעובדות כתב האישום, הוא אינו מציג את העבירה כעבירת הפקרה, ומנסה לצמצם את הסתרת הרכב. לטענת המאשימה, טעמי השיקום לא פורטו באופן מספק בתסקיר המבחן, ועל כן אין בהמלצתו כדי להביא לחריגה ממדיניות הענישה, משיקולי שיקום. ב"כ המדינה סבור כי יש למקם הענישה ברף התחתון-אמצעי של המתחם, והפנה את בית המשפט לפסיקה תומכת.

אשר לעמדת הנפגעת לעונש, בהודעתה, מיום 20.4.23, מסרה המדינה כי נסיונותיה לאתר את נפגעת העבירה עלו בתוהו, אביה מסר כי אינה מעוניינת לטול חלק בהליך, וכן סירב לסייע ביצירת קשר עמה.

ההגנה עותרת, מנגד, לסטות ממתחם הענישה המקובל, או, לחלופין, לקבוע מתחם מקל יותר ולהציב הנאשם ברף התחתון שלו. הודגש כי אמנם מיוחסת לנאשם עבירת הפקרה אך לא מיוחסת לו אחריות לתאונה וגרימת החבלה. בית המשפט התבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולהטיל על הנאשם צו מבחן וצו של"צ. עוד עתר הסנגור לרכיב פסילה קצר ככל שאפשר, בהיותו של הנאשם אב משפחה, עובד ומפרנס.

הסנגור הוסיף וטען לשיהוי בהליך, נוכח חלוף זמן של כ-5 שנים, מביצוע העבירה ועד היום, שלשיטתו נגרם נוכח התנהלות המדינה. נטען כי העבירה בוצעה בחודש דצמבר 2018, כשמכתב ובו הודעה לנאשם כי תיק החקירה הועבר לעיון הפרקליטות (להלן - מכתב יידוע לחשוד, נ/1) נשלח לנאשם כבר ביום 8.9.19, וכתב האישום הוגש אך בשנת 2021. הסנגור הפנה לפסיקה, לפיה, יש להתחשב בשיהוי בהגשת כתב אישום כשיקול לצורך קביעת העונש ההולם בתוך המתחם, או כשיקול המצדיק חריגה מהמתחם, מטעמי צדק. נטען כי ההגנה לא ניהלה תיק הוכחות, הנאשם לא התחמק מהדין, ואין הצדקה לעינוי הדין שנגרם לו.

עוד טען הסנגור כי מאז ביצוע העבירה שינה הנאשם את אורחות חייו, הוסמך להדרכה ברכיבה טיפולית, ועובד בתחום עם ילדים שסובלים מאוטיזם ומקשיים אחרים (הוגשו תעודות נ/3 ומכתב ממעסיקו נ/4). צוין כי הנאשם משקיע את כל מרצו בחווה ובמשפחתו, בזמן הדיון הייתה אשתו בהריון מתקדם עם תאומים, ובנסיבות אלה נטען כי הנאשם ידרש לשהות במחיצת המשפחה. לשיטת הסנגור יש להתחשב בפיצוי הגבוה ששילם הנאשם לנפגעת, בסך 175,000 ₪ (צורף הסכם מטעם קרנית, נ/5), וכן בעובדה שהנאשם לא ניהל כל הליך ונטל אחריות על מעשיו. עוד טען הסנגור כי כעולה מהתסקיר מדובר בנאשם נורטמיבי שזה לו המפגש הראשון עם החוק, וציין כי הארוע מלווה אותו כל העת.

העבירה המיוחסת לנאשם, הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961, היא מהחמורות שבעבירות התעבורה, כוללת בתוכה יסוד של מודעות, ונקבע לה עונש מרבי של 7 שנות מאסר. סעיף 40 לפקודת התעבורה קובע פסילת מינימום לעבירה זו של שלוש שנים שבית המשפט רשאי לסטות ממנה בנסיבות מיוחדות.