מדינת ישראל נ' סואעד

1.ראשית דבר:

בפני בקשה להגשת הודעות חדשות.

2.נסיבות המקרה:

בהחלטה מיום 21/7/15, דחה ביהמ"ש את בקשת המבקשת לתיקון כתב האישום מחמת שיהוי רב בהגשת הבקשה. בהמשך לכך, הגישה המבקשת את בקשתה להגשת הודעות של המנוח מר בדארנה מוסטפא (להלן: "הנפגע") זאת בהתבסס על סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") המאפשרת הגשת אמרת חוץ של עד.

3.תגובת המשיב:

בתגובתו, התנגד ב"כ המשיב לבקשת המבקשת כי:

• אין הצדקה לשינוי בעמדת המבקשת ואין יסוד להגשת הבקשה שכן המבקשת הגיעה למסקנה כי גרסת הנפגע שעל בסיסה הוכן כתב אישום אינה נכונה, זאת בעת הכרזתה "אלה עדיי".

• אין בהוראת סעיף 10א(ב) לפקודה בכדי להכשיר את הגשת הודעותיו של הנפגע.

   

  4.דיון והכרעה:

  במקרה דנן, נוטה ביהמ"ש להסכים עם טיעוני המשיב ביחס לפרשנותו את סעיף 10א(ב) לפקודה לפיו:

  "בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות"

   

  כאמור, תנאי בל יעבור לקבילותה של אמרה מכוח הסע' הנ"ל, הוא שאמצעי פסול דווקא ולא גורם אחר שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלהעיד במשפט (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון עמוד 387-388). במקרה דנן, לא עולה מחומר הראיות כי אמצעי פסול הוא זה שמנע את עדותו של הנפגע במקרה דנן, אלא לכל היותר, נבע אי מתן עדותו של הנפגע משיקול דעתה של המבקשת בלבד כחלק מדרך ניהולה את התיק. לפיכך, רק מטעם זה אין לקבל את בקשתה של המבקשת בדבר הגשת הודעות של הנפגע על פי הפקודה.