מדינת ישראל נ' אברהם

הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום המייחס לו עבירות של אי מתן זכות קדימה להולכת רגל – עבירה לפי תקנה 67א לתקנות התעבורה, סמל סעיף 6458 וכן בעבירה של נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה, סמלי סעיף 2011 ו- 9923 בהתאמה.

העובדות:

הנאשם נהג בתאריך 30.4.15 בסמוך לשעה 22:30 ברכבו בתל אביב ברחוב שארית ישראל מכיוון מזרח למערב כשהוא מתקרב לבית מספר 25.

הנאשם נהג תוך קלות ראש, כאשר לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל – הגב' ח.צ., אשר חצתה את הכביש משמאל לימין עם כיוון נסיעת הנאשם- ופגע בה.

כתוצאה מפגיעה זו, נחבלה הולכת הרגל חבלות של ממש, וכפי שנרשם בכתב האישום: "שבר ברמוס פוביס מימין".

הרקע:

תחילה כפר הנאשם באמצעות ב"כ באחריותו לתאונה והתיק נקבע לשמיעת הוכחות – פרשת התביעה נשמעה במלואה כשבסיומה, טענה ההגנה טענת "אין להשיב לאשמה".

ביום 6.7.16 ניתנה החלטה בדבר טענה זו, כאשר בהחלטה זו סקרתי את הראיות ובסיומה של ההחלטה לא נתקבלה טענת ההגנה, שכן קבעתי כי קיימות ראיות העומדות במבחן "הכמותי" אשר מאלצת את הנאשם להשיב (וראה בש"פ 825/98 דחלה).

אולם בהחלטה זו, מנגד, ניתחתי את הראיות וקבעתי, שקיימים קשיים ממשיים שכן אין מידע ישיר לגבי אופן התרחשות התאונה, על ידי הנחבלת או העד אשר העיד. כמו כן, הפניתי לשחזוריו של הבוחן אשר קבע בשני אלו כי התאונה הייתה "בלתי נמנעת", זאת בכפוף לעובדה שהולכת הרגל לא חצתה במעבר חצייה.

עדיין, בקביעתי בהחלטה זו נתתי דעתי לרשלנותו של הנאשם, אשר לא שם ליבו לכביש, ועד אשר לא פגע בהולכת הרגל – לא הבחין בה. עוד הצבעתי על העובדה, כי אף אם הייתה רשלנות שכזו מצד הולכת הרגל, אין היא בהכרח מנתקת את הקשר הסיבתי בין אחריות הנאשם לתאונה וכן לכך שלפי דברי הבוחן, שאם היה הנאשם ער למתרחש לפניו על הכביש יתכן ותוצאות החבלות של הולכת הרגל היו פעוטות יותר מאלו אשר נגרמו בסופו של יום.