מדינת ישראל נ' בן אשר

הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לסעיף 62(2) בפקודת התעבורה יחד עם עבירה על תקנה 22(א) בתקנות התעבורה.

הנאשם גרם עת נהג ברכב לתאונה כתוצאה ממנה נחבלו יושבי הרכב המעורב ונזקקו לבדיקות רפואיות.

הנאשם הודה ולקח אחריות מלאה ביחס לעובדות כתב האישום ללא כל הסדר עם המדינה וללא כל תיקון של כתב האישום.

ב"כ הנאשם ביקש בטיעוניו להימנע מכל פסילת רישיון של הנאשם ואילו התביעה עתרה לפסילת הנאשם בפועל לתקופה שלא תפחת מ- 3חודשים.

אין חולק כי הנאשם אדם מבוגר כבן 79 האוחז ברישיון נהיגה משנת 1960 (!) ואין לחובתו כל עבר תעבורתי בר הצגה.

התביעה אישרה בטיעוניה כי לא נגרמו לאיש חבלות המוגדרות בחוק כ"חבלות של ממש".

שקלתי לא מעט את הענישה הראוייה בפרשה זו, שכן מתחם העונש ההולם מתחיל ברכיב של פסילה בפועל בחלקו הנמוך ככל שהמדובר בעבירה בניגוד לסעיף 62(2) בפקודת התעבורה.

יחד עם זאת, לא בכל יום מגיע לבית המשפט אדם שלו ותק נהיגה משנת 1960, ולכל אורך שנות נהיגתו אין לחובתו עבר תעבורתי רלוונטי.

כשם שנכון וצודק להחמיר עם עברייני תנועה סדרתיים, כך נכון בעיני להקל ולתת מלוא ההתחשבות למי שלאורך 57 שנות נהיגה הוכיח כי הוא נהג טוב וזהיר.

בנסיבות המתוארות לעיל, נוכח לקיחת האחריות המלאה, היעדרן של חבלות של ממש, היעדר עבר תעבורתי, ותק נהיגה רב ובמיוחד גילו המתקדם של הנאשם, אין בעיני הצדקה לפסילת הנאשם בפועל.

אני סבור כי במקרה מיוחד זה, ומבלי שהדבר ייחשב כתקדים או שינוי מדיניות ענישה נוהגת כלפי תיקים אחרים, נכון יהיה להסתפק בענישה הכוללת פסילה מותנית וקנס.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: