ת"א 9443-08-14

לפני בקשה להורות למשיבים להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

המשיבים, בני זוג, נטלו מהמבקש מספר הלוואות מובטחות במשכנתה בין השנים 1995 עד 1998 לצורך בנית ביתם. לאחר נטילת ההלוואות החל המשיב , שהינו עורך דין במקצועו, לייצג את המבקש עד שלבסוף יחסי הצדדים עלו על שרטון והמבקש הגיש תביעה כספית כנגדו על סך של 2,000,000 ₪ בגין כספים שהוחזקו על ידו בנאמנות ולא העבירן למשיב. המשיב זכה בתביעתו ופסק הדין אושר אף על ידי ערכאת הערעור.

בעקבות כך, הטיל המבקש עיקול על הדירה ובנוסף פתח בקשה למימוש המשכנתה, בעילה כי הטלת העיקול על דירת המגורים המובטחת במשכנתה הינה עילה למימוש המשכנתה, על פי תנאי ההסכם בין הצדדים.

בעקבות כך פתחו המבקשים בסדרה שלמה של הליכים משפטיים בניסיון לעכב את הליכי הפינוי. הליכים אלו הגיעו אף לפתחו של בית משפט העליון אשר קבע כי ניתן להמשיך בהליכי המימוש ואף קבע כי המשכנתה באה להבטיח את פירעון ההלוואות שנטלו המבקשים וכן כל חוב עתידי לרבות החוב שנוצר בגין חיוב המבקש בתביעה הכספית שהוגשה כנגדו על ידי המשיב (ראה: רע"א 3180/13 בן ארי נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ [פורסם בנבו]).

המשיבים הגישו לפני תביעה בה ביקשו להצהיר על בטלות הסעיף של ויתור על דיירות מוגנת והדיור החלוף בהסכם ההלוואה (להלן: "תנית הויתור") ולהצהיר כי לא ניתן לפנות את המשיבים מהדירה כל עוד לא יוסדר עניין הדיור החלוף.

המשיבים טענו כי לא הוסברה להם משמעות תניית הויתור. המשיבים טענו כי הסכמי ההלוואה לא נחתמו בפני פקיד הבנק אלא הם חתמו על מסמך זה בביתם. בנוסף טענו המשיבים כי משלא פיגרו בתשלומי המשכנתה לא ניתן לממש את המשכנתה מכח סעיף 81 ב 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") ואין כל מסגרת נורמטיבית המאפשרת מימוש המשכנתה.

בהחלטה שניתנה על ידי קיבלתי את בקשת המשיבה למתן צו מניעה זמני האוסר על פינויה מדירה על לבירור התובענה. מתן הצו הותנה בהפקדה כספית בסך של 50,000 ₪ וסכום זה הופקד בקופת בית המשפט. ערעורים על החלטה זו, שהוגיעו עד לפתחו של בית משפט העליון, נדחו למעט עניין אחד והוא הוספת תנאי נוסף לצורכי מתן הצו והוא המשך תשלום שוטף של הלוואת המשכנתה.

כעת עותרת המבקשת לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה.