טויב נ' מאלק ואח'

לפני בקשת המבקש-הצד השלישי, לחיוב שולחי ההודעה לצד שלישי בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

טיעוני הצדדים בתמצית

המבקש טוען כי יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו מכיוון שההודעה לצד שלישי שמפניה הוא נדרש להתגונן היא הליך סרק; כי המשיבים הם תושבי חוץ ולכן קיים חשש שהמבקש לא יוכל להיפרע מהמשיבים ככל שתידחה ההודעה לצד שלישי; וכי המשיבים לא פרטו את כתובתם בחו"ל במסגרת ההודעה לצד שלישי.

המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה מכיוון שזו לא נתמכה בתצהיר; מכיוון שאין להורות על הפקדת ערובה להוצאות אלא בנסיבות מיוחדות שלא מתקיימות בענייננו; מכיוון שהמבקש לא הוכיח שמצבם הכלכלי של המשיבים רעוע או כי יתקשה לגבות את הוצאותיו ככל שתידחה ההודעה לצד שלישי; כי להודעה לצד שלישי סיכויים טובים להתקבל וכי מורכבות ניהול ההליך בהודעה לצד שלישי אינה גבוהה.

דיון

לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתגובה לא מצאתי כי הוכח שקיימת הצדקה לחייב את המשיבים-שולחי ההודעה לצד שלישי, בהפקדת ערובה להוצאות.

תיאור טענות הצדדים בבסיס התובענה העיקרית נזכר בהחלטתי מיום 30.6.2016 ולא ראיתי לחזור על הדברים במסגרת החלטתי זו.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", קובעת כי:

(א)בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות.

כפי שנפסק, כאשר בית המשפט בוחן בקשה לחיוב תובע בערובה להוצאות עליו לאזן בין אינטרסים ותכליות נוגדים: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין, התומכים באינטרס התובע לפתיחת שערי בית המשפט לפניו; ומאידך גיסא, אינטרס הנתבעות והציבור למניעת הגשת תביעות סרק, ולמניעת פגיעה בזכות הקניין של הנתבע, כך שאם תתקבל הגנתו, יוכל להיפרע מן התובע בגין ההוצאות שהוציא לניהולה [ראו: רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ (02.10.2017); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014); רע"א 2310/10 לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 6 (27.6.2010); רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)].

כידוע, ככל בערכאה הראשונה הנטיה היא לא לחייב בהפקדת עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד [רע"א 2442/98 מיוחס נ' רוזן, פד"י נג(3) 145, 149 (1999); רע"א 7450/14 פלוני נ' חב' מעדני כרמל בע"מ (23.12.2014)]

מסקנתי היא כי המבקש לא הוכיח שקיים חשש שלא יוכל להיפרע משולחי ההודעה את הוצאותיו ככל שתידחה ההודעה לצד שלישי. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר במסגרת כתב התביעה שהגישה התובעת (המבקש טוען שהוא בעל הזכויות והדירקטור היחיד בתובעת והוא זה שייפה את כוחם של ב"כ התובעת להגיש את התביעה) נטען כי המשיבים עוסקים בהשקעות נדל"ן בישראל (ס' 8-9 לכתב התביעה) וכי הם בעלים במשותף בנכסים בישראל (ס' 10 לכתב התביעה).

בנוסף, טענותיו העובדתיות של המבקש לפיהן המשיבים עלולים להבריח נכסיהם או כי הם מתחמקים מקיום התחייבויותיהם הכספיות (ס' 29-30 לבקשה) לא נתמכו בתצהיר ועל כן לא ניתן להסתמך עליהן. מנגד, המשיבים תמכו בתצהיר את טענתם כי הם אנשי עסקים בארץ ובחו"ל ובעלי נכסים (ס' 10 לתצהיר מר מאלק) והמבקש לא סתר טענה זו.

מקובלת עלי גם טענת המשיבים כי מכיוון שעסקינן בבקשה לחיוב בערובה של שולחי הודעה לצד שלישי אין להחזיק לחובתם את העובדה שלא צוין מענם בחו"ל על גבי כתבי הטענות, משעה שדרישה זו לציון המען אינה מחוייבת בתקנות כשמדובר בנתבע או בשולח הודעה לצד שלישי המיוצג בהליך על ידי עו"ד, אלא כשמדובר בתובע "רגיל" (השוו עם תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי).