פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

רקע עובדתי בקליפת האגוז

1. לפניי תביעת פיצויים שעניינה נזקי הגוף שנגרמו לתובע, רואה חשבון במקצועו, יליד X/X/1989, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב ביום 11/08/20 (להלן: "התאונה" או "התאונה השנייה") שעה שנהג ברכבו הפרטי. אין חולק כי התאונה נופלת לגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

    

2. למען שלמות התמונה, יובהר כי התביעה הוגשה אף בגין תאונת דרכים נוספת בה התובע היה מעורב ביום 01/07/19 (להלן :"התאונה הראשונה"), אולם, זו סולקה בפשרה במרוצת ניהול המשפט.

    

3. בראשית הדברים, יובהר כי אין מחלוקת אשר לכיסוי הביטוחי ועצם חבות הנתבעת לפיצוי התובע, והמחלוקת הניטשת בין הצדדים עניינה אך בשאלת אומדן הנזק לצד המחלוקות השכיחות המאפיינות, תדיר, תביעות ממין זה, בדמות מחלוקות בזיקה עם שיעור הנכות הרפואית, הנכות התפקודית, הפסדי השכר לעבר ולעתיד וראשי הנזק הנוספים.

    

   טיב הפגיעה והנכויות הרפואיות

    

4. בעודנו צועדים במבואה, וקודם נצלול לעומקם של דברים בזיקה עם בחינת הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע בעקבות אירוע התאונה, נתייחס קמעא ואך בתמצית לפגיעות הרפואיות מהן התובע סבל, לצד הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק.

    

5.  לאחר אירוע התאונה, התובע טופל בבית החולים "אסף הרופא" והוא התלונן, בין היתר, על פגיעת ראש, סחרחורות, בחילות, כמו גם חבלות בצוואר, בגב, ברגליים ועוד. בהמשך התובע התלונן על פגיעה ביד שמאל וכן עבר טיפולים שונים לרבות בבתי חולים נוספים כמו גם טיפולים בקופת החולים. התובע התלונן על קשיים בתחום הנפשי בגינם טופל ועודנו מטופל, וזאת כעולה מן המסמכים הרפואיים העדכניים שהוגשו לתיק. מפאת קוצר היריעה, דיון בהיבטים השונים והעיקריים של תוצאות הפציעה בתאונה יידונו בהמשך.

    

6. מטעם בית המשפט מונו מספר מומחים רפואיים לבדיקת התובע. להלן יפורטו עיקרי ממצאי המומחים בתחומי הרפואה השונים:

    

   התחום האורטופדי

    

7. מטעם בית המשפט מונה פרופ' אלי שטיינברג כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, אשר בחוות דעתו, קבע כי בעקבות אירוע התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 2% (למען הדיוק, והגם שהתביעה ביחס לתאונה הראשונה הסתיימה בפשרה, כאמור, נציין כי המומחה קבע נכות בשיעור 4%, אותה ייחס, בחלקים שווים, לשתי התאונות) וזאת בגין הגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד השדרה הצווארי בהתאם לסעיף 37 (5) א' של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן –"תקנות המל''ל") לצד נכות נוספת בשיעור 5% בגין הפגיעה העצבית האולנרית (האמה השמאלית) לפי סעיף 31 (5) של תקנות המל''ל, ובסה''כ נכות רפואית משוקללת בשיעור 6.9% בעקבות התאונה השנייה.

    

8. לאמור יש להוסיף, כי בתשובותיו לשאלות ההבהרה, שב''כ התובע הפנתה אליו בניסיון מצדה להעלות את שיעור הנכות הרפואית שנקבעה בגין הפגיעה הצבית, על רקע טענה להחמרה, המומחה עמד איתן על דעתו תוך שהסביר מדוע אין מקום לשנות את שיעור הנכות הרפואית. המומחה לא נחקר על חוות דעתו בבית המשפט.

    

   התחום הנוירולוג

    

    

9. ד''ר רון דבי מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, ובחוות דעתו, הוא לא קבע לתובע נכות רפואית. בתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו ע''י ב''כ התובע, המומחה נותר איתן בדעתו כי אין מקום לקביעת נכות רפואית בתחום הנוירולוגי, תוך שהדגיש כי עיקר המגבלה הרפואית הימנה התובע סובל, עניינה בתחום האורטופדי בלבד.

    

10. נוכח, קביעת המומחה בתחום הנוירולוגי, הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לקבל לכאורה את קביעת פרופ' שטיינברג, המומחה בתחום האורטופדי, אשר לקיומה של נכות רפואית עצבית בשיעור 5%. הנתבעת הסבירה כי המומחה בתחום הנוירולוגי הוא בעל המומחיות המתאימה והגורם המקצועי המוסמך בדבר קביעת ההיבטים העצביים/נוירולגיים של הפגיעה, ומכאן, שיש לבכר את קביעתו על פני קביעת פרופ' שטיינברג, כאמור.

     

11. בכל הכבוד הראוי, אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעת כשלה פעמיים במובן זה שהיא לא טרחה להפנות לפרופ' שטיינברג שאלות הבהרה אשר לקביעתו האמורה. לא זו אף זו, היא אף לא טרחה לזמנו לחקירה על חוות דעתו בבית המשפט בניסיון לעמתו עם קביעת המומחה בתחום הנוירולוגי. משזו תמונת המצב, יש לראותה כמושתקת מלעורר כל טענה בהקשר זה. ניתן לסבור כי אילו הנתבעת האמינה בצדקת טענתה, מצופה היה כי, למצער, תפעל לזימון המומחה בתחום האורטופדי, כאמור.

    התחום הנפשי

     

12. ד''ר לאוניד גורודצקי מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי ובחוות דעתו קבע כי התובע לוקה בהפרעת הסתגלות שכוללת הפרעה מעורבת של רגש והתנהגות לצד מרכיבים של הפרעה פוסט טראומטית ובגין כך הכיר בנכות נפשית בשיעור 15% בהתאם לסעיף 34 (2-3) של תקנות המל''ל בעקבות התאונה השנייה מושא התביעה.

     

    עם זאת, כבר בגדר חוות דעתו, הוא התייחס לבעיות ולקשיים נפשיים שקשורים בתאונה הראשונה. בעניין זה המומחה ציין כי בניגוד לתמונה אשר התובע הציג בפניו בדבר הפסקת פעילותו כמאמן ושחקן כדורסל אך בעקבות התאונה מושא התביעה, הרי עיון בתיעוד הרפואיי שעמד לפניו (רשומה רפואית מיום 2/6/2000) מעלה כי כבר לאחר התאונה הראשונה התובע הפסיק לכאורה את פעילותו האמורה. נוסף על כך, המומחה גם כתב כי כבר בביקור אצל פסיכיאטר מיום 01/11/21 נרשם ע''י ד''ר דיסקין מפיו של התובע כי הוא נתון במצוקה נפשית בעקבות שתי התאונות. המומחה הפנה גם לתיעוד רפואי נוסף (מכתב שעניינו טיפולי פיזיותרפיה) שתומך בכך כי המצוקה הנפשית בה לוקה התובע קשורה בשתי התאונות. המומחה מסכם את חוות דעתו בקביעה כי וכלשונו :"כובד הבעיות הנפשיות נופל בעיקר על ההשלכות של התאונה שבנידון", כוונתו לתאונה השנייה מושא התביעה.

     

13. שני הצדדים לא היו שבעי רצון מקביעות המומחה בתחום הנפשי, וכל צד הפנה בתורו למומחה שאלות הבהרה. בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו בגדרן הנתבעת ניסתה לקעקע את קביעותיו ולשכנעו לקבוע נכות נפשית נמוכה מזו שקבע בפועל, המומחה הסביר מדוע אין מקום לעשות כן ודבק בקביעותיו שבחוות הדעת אשר לשיעור הנכות הנפשית הימנה התובע סבל.

     

    אף התובע הפנה בתורו למומחה שאלות הבהרה בגדרן ביקש להציג תמונה של החמרה בתלונותיו בתחום הנפשי, דא עקא, המומחה הסביר כי אף אם יש ממש בנטען, עדיין הוא אינו יכול לקשור או לשייך את הקשיים עליהם התובע מדווח בזיקה עם המערכת הזוגית או המשפחתית לאירוע התאונה.

     

14. שני הצדדים לא אמרו נואש, ועמדו על חקירת המומחה בתחום הנפשי בבית המשפט, באופן שתחילה המומחה נחקר ע''י הנתבעת ובהמשך ע''י התובע. הנרטיב המרכזי שעמד ביסוד חקירת הנתבעת היה טיעון כי יש לייחס מקצת מן הנכות הנפשית שהוא קבע לתאונה הראשונה, שכזכור הסתיימה בהסדר פשרה, וזאת מטעמים הקשורים, בין היתר, בהפסקת פעילות התובע בתחום כדור הסל. לא נעלמה מעיניי טענת הנגד של התובע בדבר הפסקת הפעילות האמורה על רקע מגיפת הקורונה שהכתה גלים בעולם ובכלל זה בישראל, דא עקא, האמת דינה להיאמר כי כבר בחוות דעתו המקורית, ד''ר גורודצקי העלה מיוזמתו והתייחס לקשיים שמקורם בתאונה הרשאונה, כאמור. יוצא איפוא כי מדובר במהלך מתבקש מבחינתה של הנתבעת.

     

15. בתיק זה התקיימו שתי ישיבות הוכחות, כאשר בישיבה הראשונה נחקרו העדים השונים, בעוד שהישיבה השנייה יועדה אך לחקירת ד''ר גורודצקי. על מנת להקל על הקורא, פרוטוקול הישיבה הראשונה במהלכה נחקרו כלל העדים יוגדר (להלן:"הפרוטוקול הראשון"), ואילו הפרוטוקול המתעד את חקירת המומחה הנפשי יוגדר (להלן: "הפרוטוקול השני").

     

16. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, ובמענה לשאלות ב''כ הנתבעת, אישר המומחה כי היה ער לתאונה הראשונה ותוצאותיה, וכי בגדר חוות דעתו, הוא ביקש לעשות איזון ביחס לתוצאות שתי התאונות. המומחה ער לקושי שהתובע לא פנה לקבלת טיפול נפשי בעקבות התאונה הראשונה, וכי פנייה כזו נעשתה מצדו אך בעקבות התאונה השנייה מושא התביעה (עמ' 26 לפרוטוקול השני), עם זאת הוא השיב כי אינו יכול לשלול את הטענה כי הנכות הנפשית, בחלקה קשורה לתאונה הראשונה, זאת בלי לגרוע מן העובדה שעיקר הנכות קשור בתאונה השנייה מושא התביעה (עמ' 27 לפרוטוקול השני).

     

     

17. ברוב הגינותו, המומחה אישר כי הוא חשב על הדברים בעצמו, גם בעת עריכת חוות הדעת, וכך גם במסגרת היערכותו לקראת ישיבת ההוכחות, בה נחקר על חוות דעתו, ונוכח התהיות שעולות ביחס להפסקת פעילותו של התובע בענף כדור הסל, בהינתן עדות רעיית התובע שהצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי התובע הפסיק את פעילותו לאחר התאונה הראשונה, עדות שממנה חזרה במשפט, הרי המומחה השיב כי יש לייחס לתאונה הראשונה נכות בשיעור מזערי של 2%, כך שהנכות הנפשית ביחס לתאונה השנייה מושא התביעה תעמוד על 13% תחת 15% (עמ' 28 לפרוטוקול השני שורות 11-22).

     

18. המומחה, הודה כי מדובר בשתי תאונות שהתרחשו יחסית בסמיכות זמנים, וכי קשה לקבוע בצורה מדוייקת/ודאית את התרומה הקונקריטית של התאונה הראשונה ביחס לשיעור הנכות הנפשית. דא עקא, נכות מזערית בשיעור 2% מבטאת איזון ראוי בין כלל הטענות הצריכות לעניין, ובפרט ביחס להשלכות בצד התאונה הראשונה (עמ' 28 לפרוטוקול השני שורות 28-31). מקובלים עלי הסבריו של המומחה כי אינו אוחז בידו איזשהו כלי הערכה מדוייק לקביעת הדברים, בעיקר, היות שמדובר בנכות נפשית שמעצם טיבה וטבעה נתונה בראש ובראשונה להתרשמות מצד המומחה וכזו קשה להערכה ולקביעה מדויקות זאת בהשוואה לנכויות רפואיות אחרות לדוגמא נכות אורטופדית שבדרך כלל קל יותר לקבוע את שיעורה.

     

19. בהינתן ההתפתחות שתוארה, התובע לא נותר אדיש וחקר את המומחה חקירה נמרצת בניסיון לבטל את רוע הגזירה עבורו, ולהחזיר עטרה ליושנה, הווה אומר, לייחס את הנכות הנפשית במלואה לתאונה השנייה מושא התביעה. התובע הציג תמונת מצב בפני המומחה כי בעקבות התאונה הראשונה הוא שב לענף כדור הסל, חרף קשייו, והוא עשה זאת עד פרוץ מגיפת הקורונה, באופן שזו היוותה- ולא התאונה הראשונה- בסופו של דבר, הסיבה בעטיה הוא לא שב לאימון כדורסל. עוד הדגיש התובע בפני המומחה כי לאחר התאונה הראשונה הוא לא פנה לקבלת טיפול נפשי, כאמור, וכי פנייתו נעשתה אך בעקבות התאונה השנייה.

     

    המומחה עמד על דעתו שהוא ער לחלוטין לדברים, וכי הוא עומד מאחורי דעתו כי יש לייחס לתאונה הראשונה נכות מזערית בשיעור 2%. (עמ' 34 לפרוטוקול השני שורות 9-16, ועמ' 36 שורות 15-17). מלבד הקושי הידוע בדבר קביעת נכות בתחום הנפש שנתונה להיבטים בדמות התרשמות והערכה, המומחה הפנה לקושי אובייקטיבי עמו התמודד שעה שכתב המינוי מכוחו פעל עניינו היה התאונה השנייה בלבד. (עמ' 34 לפרוטוקול השני עמ' 9-11). לשון אחרת, אילו כתב המינוי כלל דרישה מפורשת בדבר התייחסות גם לתאונה הראשונה, אפשר שלא היינו מגיעים עד הלום, וקביעתו בדבר אותה נכות מזערית הייתה נעשית עוד קודם לכן!

     

20. כאמור, לא נעלמו מעיני העדויות שהובאו מטעם התובע בדבר חזרתו לאמן את קבוצת כדור הסל גם לאחר התאונה הראשונה. כתנא דמסייע, התובע הביא את העדה גב' ש.כ.ג., מנהלת קבוצת כדורסל (עמ' 10-11 לפרוטוקול הראשון), כמו גם העדה הגב' ד.מ. (עמ' 22- 27 לפרוטוקול הראשון). בעדותו בבית המשפט, התובע העיד בתוקף על כך כי גם לאחר התאונה הראשונה הוא המשיך לאמן את הקבוצה (עמ' 52 ו-55 לפרוטוקול השני), ולתמיכה בדבריו הוא הפנה לדרישות תשלום עד חודש 02/20, לאחר התאונה הראשונה (נספח 10 לתיק המוצגים מטעמו).

     

21. והנה כי כן, משנדרשה התייחסות התובע לתמונה העולה מן הרשומה הרפואית מיום 02/06/20, כחודשיים קודם מועד התאונה השנייה, בדבר הפסקת פעילותו הספורטיבית על רקע פריצת דיסק צווארי, התובע לא ידע להשיב והסביר כי חלף זמן רב (עמ' 56 לפרוטוקול הראשון שורות 26-27).

     

     

22. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, הרושם שעולה כי כל הסאגה הלא נגמרת סביב מועד הפסקת פעילותו הספורטיבית של התובע- האם בעקבות התאונה הראשונה או שמא בעקבות התאונה השנייה-מקורה בעובדה פשוטה כי ככל שהדברים אמורים בתאונה הראשונה, התובע סיים את התיק מול המבטחת הרלבנטית בהסדר פשרה במרוצת ניהול המשפט, לאחר שהוגשו כבר לתיק הראיות מטעם שני הצדדים. את דעתי זו הבעתי כבר בפרוטוקול הדיון השני (עמ' 57 לפרוטוקול השני שורות 13-22).

     

23. מה לי מטענה כזו או אחרת, שעה שמונחת לנגד עיני עדותה האותנטית של רעיית התובע, גב' נ.ל.ו. אשר בתצהיר עדותה הראשית, שהוגש לתיק קודם סיום התביעה בפשרה ביחס לתאונה הראשונה, תיארה את הקשיים מהם התובע סבל בעקבות שתי התאונות לרבות הפסקת פעילותו כמאמן כדורסל בעקבות התאונה הראשונה. נביא כמה ציטטות מן האמור בתצהיר: 

     

    "התאונות, ובעיקר התאונה השנייה, גרמו לשינו משמעותי מאוד בחיים של ר' .........התאונה הראשונה גרמה לר' לכאבי צוואר וכאבים ביד שמאל......אשר בגינם לא יכול היה להמשיך לאמן. מעט אחרי התאונה הראשונה ר' עזב את תחום האימון......התאונות הביאו איתן מפלה אדירה לחייו....".

     

24. והנה בחקירתה בבית המשפט, רעייתו של התובע העידה עדות מעט שונה לפיה, גם לאחר התאונה הראשונה הוא שב לענף האימון (עמ' 30 לפרוטוקול הראשון). ברור לכל כי עדותה זו אינה עולה בקנה אחד או בהלימה לתמונה אשר ביקשה לצייר בפני בית המשפט בגדר תצהיר עדותה הראשית. היא הודתה כי מדובר בסימנטיקה, כלשונה, וכי אכן היה מקום כי היא תחדד את הדברים בגדר תצהירה (עמ' 31 לפרוטוקול).

     

25. קשה להשתחרר מן הרושם ששינוי זה אשר לתוצאות התאונה הראשונה מקורו בעובדה כי התביעה הסתיימה בפשרה ככל שזו עניינה בתאונה הראשונה, וזאת לאחר שתצהיר עדותה הראשית הונח כבר בפני בית המשפט. בהמשך עדותה בבית המשפט, רעיית התובע ניסתה להקטין ו"למזער" עד דק את תוצאות התאונה הראשונה, וטענה כי אפשר שדבריה לא הובנו כהלכה וכי מדובר לכל היותר "בסמנטיקה" או בדקדוקי עניות, כאמור (עמ' 36 לפרוטוקול הראשון). עוד טענה העדה, רעיית התובע, כי לא חל שינוי במצב הנפשי של התובע, וכי "המפלה האדירה" אותה הזכירה בתצהירה עניינה אך בבעיה אורטופדית מינורית בלבד (עמ' 37 לפרוטוקול הראשון). האומנם!

     

26. אין בידי לקבל את ההתנערות וההתכחשות הגורפת לאמור בתצהיר עדותה הראשית של העדה בדבר "מפלה אדירה" בעקבות שתי התאונות. ויובהר, אף אם יש ממש בטענה כי גם לאחר אירוע התאונה הראשונה, התובע שב לאמן את קבוצת כדורל סל עד פרוץ הקורונה- ויתכן שיש ממש בטענה בשים לב לדרישות התשלום שהוגשו במסגרת תיק מוצגי התובע- עדיין אין בכך כדי לגרוע ממסקנת המומחה שראה לנכון לייחס לתאונה הראשונה נכות נפשית בשיעור 2%. ההתמקדות אך בהיבט הצר של חזרה לפעילות ספורטיבית אם לאו מחטיאה את המטרה! אשתו של התובע עצמה התייחסה בגדר תצהיר עדותה אשר לקשיים שהיו מנת חלקו והשינוי הקיצוני שחל בתפקודו בעקבות שתי התאונות! קשה להלום כי המדובר בדקויות או בסמנטיקה, כפי שרעיית התובע ביקשה להציג את הדברים.

     

27. ודוק, מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם האמור בעדותו של התובע עצמו אשר אישר כי לאחר התאונה הראשונה הוא סבל מקשיים, אך לדידו, הוא המשיך לאמן (עמ' 58 לפרוטוקול הראשון). צא ולמד, ההסתכלות הצרה או הבחינה דרך הפריזמה הממוקדת אם התובע הפסיק לחלוטין מלשמש כמאמן כדורסל בעקבות התאונה הראשונה מחטיאה את המטרה, כאמור. גם העד מטעם התובע, מר ר.פ., חברו לעבודה, אישר כי בשיחות חולין, התובע אישר כי הוא אינו יכול לשחק כדורסל בעקבות שתי התאונות (עמ' 21 לפרוטוקול הראשון שורות 4-5). מכל מקום, לא בכדי, רעיית התובע תיארה בתצהירה שינוי קיצוני בתפקודו הכללי של התובע בעקבות שתי התאונות, כאמור, ועשתה שימוש בתיבה "מפלה אדירה".

     

28. המומחה גם דחה את הניסיון מצד התובע להעלות את שיעור הנכות הנפשית בנימוק שקשור בקשיים שהתובע חווה לכאורה בחיי הזוגיות תוך שהסביר כי אין זיקה סיבתית לתאונה מושא התביעה (עמ' 40 לפרוטוקול השני שורות 1-2, ו- 8-9). המומחה גם אישר כי אף אם תועדה ברשומה הרפואית החמרה כלשהי במצבו הנפשי של התובע, עדיין אין המדובר בהתרשמות שלו, וכי הוא לא בדק את התובע ומכאן שהוא מטיל ספק רב בנכונות/מהימנות התיעוד אליו התובע הפנה (עמ' 41 לפרוטוקול השני 3-4, 9, 11, 15-16 ו-23). במאמר מוסגר, המומחה גם העריך כי עם תום המשפט מצבו הנפשי של התובע עשוי להשתפר, וכי הימשכות ההליך עלולה להיות בעוכרי הערכה זו, וזאת בהינתן "הדינמיקה הידועה של ההליכים המשפטיים", כלשון המומחה, לצד הציפייה לקבלת הפיצוי.

     

29. כאמור, בסופו של יום, גם לאחר חקירת ב''כ התובע, ובתשובה לשאלה מסכמת מצד בית המשפט, המומחה עמד על דעתו כי יש לייחס לתאונה הראשונה נכות בשיעור 2%, ולתאונה השנייה 13%(עמ' 46 לפרוטוקול השני שורות 10-16). עדותו של ד''ר גורודצקי, מקובלת עליי לחלוטין שכן הוא העיד בצורה הגונה, ישרה, מקצועית, משכנעת ומפורטת תוך שהעלה את הקשיים הכרוכים בקביעת נכות בתחום הנפשי שמעצם טיבה נתונה להתרשמות של המומחה ואינה מבוססת על כלי מדידה שמדייק כ"חוט השערה". קביעותיו של המומחה מבוססות על ידע וניסיון מקצועיים שנצברו במרוצת שנים רבות, נטועות כדבעי בנסיבות הייחודיות של הנידון דנן, ומעוגנות כהלכה בתיעוד הרפואי לרבות בבדיקתו הקלינית של התובע, לצד בחינה מעמיקה ומוקפדת של התיעוד הרפואי שהובא בפני המומחה. התרשמתי מכנות תשובותיו, מקצועיותו וניסיונו העשיר שהותירו רושם חיובי ומהימן.

     

30. לשלמות התמונה, והגם שקביעת המוסד לביטוח לאומי (מחלקת נפגעי עבודה) אינה בגדר ראיה קבילה במשפט, למעט לצורכי הניכוי וזאת בהינתן מועד הקביעה, הרי התובע הוכר כמי שלוקה בנכות נפשית בשיעור 10% בעקבות התאונה השנייה מושא התביעה, ובנכות אורטופדית בשיעור 5% בעקבות התאונה הראשונה שהסתיימה בהסדר, כאמור (סעיף 19 לתצהיר התובע).

     

     

31. בבחינת למעלה מן הצורך, מן הראוי להפנות להלכה הפסוקה לפיה לא על נקלה יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחים רפואיים שמונו על ידו. בעניין זה יפים הדברים שנקבעובע"א 293/88יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי(פורסם במאגרי מידע משפטיים, 31.12.88) בנוגע למומחה בית משפט:

    "...משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." .

    כאמור, הכלל הוא, ש"לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה". אם נמצא כי המומחה הסתמך על תשתית עובדתית שגויה אזי ראוי לבית המשפט שלא לסמוך על מסקנות המומחה (ראוע"א 9598/05פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (2007), פיסקה 7).

    סיכום ביניים/הנכות הרפואית המשוקללת

32.  ככל שנסכם את דרך הילוכנו עד כה, עולה כי תמונת הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לתובע בעקבות אירוע התאונה השנייה מושא התביעה, עומדת על שיעור 19% (6.9% אורטופדית, ו- 13% נפשית).

    היבטים תפקודיים של הנכות הרפואית

33. שורש המחלוקת בין הצדדים עניינו בסוגיית הנכות התפקודית ובעיקר – שיעור הפיצוי אשר יש לפסוק לתובע בגין הפסד השתכרות כאשר כל צד מבקש, מטבע הדברים, לקדם פני תוצאה הנוחה עבורו. כידוע, הנכות הרפואית היא מדד רלוונטי וחשוב בהערכת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (ראוע"א 3049/93גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792 (1995)). עם זאת, המבחן הוא לעולם אינדיבידואלי ומושתת, בראש ובראשונה, על העיקרון של השבת המצב לקדמותו, המשמש אבן-הראשה בתורת הפיצויים בנזיקין. מושכלות יסוד כי בהערכת הנכות התפקודית יש ליתן את הדעת למגוון שיקולים רלוונטיים ובהם מצבו האישי של הניזוק, גילו, משלח ידו, השכלתו, וכן שיקולים רלוונטיים נוספים. הלכה היא, כי שיעור הנכות התפקודית נקבע על פי נתוניו האישיים של הניזוק הקונקרטי, שיעור הנכות הרפואית, ועוד. ראו:

     

    "בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי". (ע"א 4302/08שלמאייב נ' בדארנה[פורסם במאגרי מידע משפטיים,25.07.10]). ראו למשלע"א 2577/14פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).

     

    סבורני כי סוגיית הגריעה מכושר ההשתכרות בתיק זה אינה חד-משמעית, אך בסופו של דבר מצאתי כי התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפניי – לצד הנחות עבודה מקובלות המסייעות בכגון דא – מוליכות לתוצאה הולמת, צודקת, סבירה ומאוזנת, כפי שהדברים יפורטו בהרחבה להלן.

     

34. הבה נבחן איפוא את מוצאותיו וקורות חייו של התובע מאז אירוע התאונה ועד היום. במועד הרלבנטי לתאונה, התובע שימש כמאמן כדורסל של קבוצת נשים, כאמור, לצד עבודתו כרואה חשבון בחברה ידועה. את עבודתו כמאמן כדורסל, התובע הפסיק, ובעניין זה התעוררה מחלוקת- האם הפסקת הפעילות באה אך בעקבות התאונה השנייה או שמא בעקבות התאונה הראשונה. התובע טען כי לאחר אירוע התאונה הראשונה הוא שב לאמן את קבוצת הנשים, ועשה זאת משך חודשים ספורים עד פרוץ מגיפת הקורונה. מנגד, הנתבעת דחתה מניה וביה את הטענה, ולדידה הפסקת האימון באה אך בעקבות התאונה הראשונה. על מנת שלא להלאות בחזרה על טענות שנידונו בהרחבה לעיל, אני מפנה לדיון שהובא תחת הפרק שעניינו קביעת הנכות הרפואית בתחום הנפשי.

     

    מכל מקום, יש לזכור כי עבודתו כמאמן כדורסל הייתה בגדר תחביב והיוותה אך חלק מזערי ביותר מזמנו וממרצו של התובע בגינה השתכר, עפ''י הנטען, סכומים זעומים -סדרי גודל של כ- 800 ש''ח לחודש (ראו נא סעיף 7 לסיכומי התובע). ואילו, עבודתו כרואה חשבון היא משלח ידו העיקרי, וכזו מהווה החלק הארי, המשמעותי ביותר והמרכזי בהיבט של השקעת שעות עבודה ושכר.

     

35. בחלוף תקופת החלמה קצרה יחסית (כחודש ימים), התובע שב לעבודתו כרואה חשבון בשירות אותו מעסיק. כבר בתחילת דרכו המקצועית, התובע שמש כראש צוות באופן שמתחתיו עבדו כארבעה עובדים, עליהם הוא היה מופקד (עמ' 47 לפרוטוקול הראשון). לדבריו, הוא נאלץ לשוב תוך זמן קצר יחסית לעבודתו, היות שהוא חשש לעתידו המקצועי באותה חברה, וזאת בעקבות פנייה או בירור מצד המעסיק אשר לאורך תקופת אי הכושר במהלכה התובע צפוי להיעדר לצד החשש כי המעסיק יתור אחר מחליף לעבודת התובע (עמ' 47 לפרוטוקול הראשון שורות 22-26).

     

36. בהקשר זה, התובע תיאר את הקשיים שהוא חווה בחיי היומיום ואת המאמצים הניכרים שנדרשים ממנו על מנת לשמור על מקום פרנסתו. כך, התובע העיד מדם לבו כי הוא "נאחז בציפורניים" ו"בשיניים", כלשונו, על מנת לשמור על מקום עבודתו, עובד עד השעות הקטנות של הלילה (2 בלילה), ונושא במחיר כבד בעקבות אירוע התאונה השנייה (עמ' 58-59 לפרוטוקול הראשון). עוד העיד התובע כי מעסיקו אינו שבע רצון מתפקודו לאחר אירוע התאונה, כי בשנתיים האחרונות לא קיבל כל העלאה או הענקות בדמות הטבות שונות בשכר/תגמולים הוניים (עמ' 59 לפרוטוקול הראשון שורות 1-4).

     

    אי זימון המעסיק למתן עדות במשפט

     

37. הגם שהתובע העיד כי המעסיק ער ומודע היטב לקשיים עמם הוא מתמודד בעקבות אירוע התאונה, הרי באורח תמוה התובע נמנע מלזמן נציג מטעם המעסיק על מנת להעיד על אודות אותם קשיים תפקודיים אשר התובע הציג בפני בית המשפט. משנדרשה התייחסות התובע לשאלה מדוע המעסיק או נציגו לא זומנו על ידו למתן עדות במשפט, תשובתו הייתה כי אינו מעוניין "לזרקר", כלשונו (מלשון זרקור), את מגבלותיו תוצאת התאונה, וכי הוא חושש שמא המעסיק יחליט לפטרו (עמ' 59 לפרוטוקול הראשון שורות 7-16). הוא הזכיר אירועים חריגים שחווה במקום העבודה ובכלל זה אירועים בדמות התפרצויות זעם באופן שהמעסיק לא היה שבע רצון מתפקוד התובע, כי הוא חושש שמא ייפלט ממקום העבודה, וכי עבורו מקום העבודה הוא בגדר העוגן שלו בחיים התעסוקתיים.

     

38. חרף כל האהדה וההבנה, עדיין הסבריו של התובע אינם מקובלים עליי. היות שהמעסיק מודע ממילא לקשייו התפקודיים והאחרים של התובע תוצאת התאונה ובכלל זה התרופה הפסיכיאטרית אשר התובע נוטל לדבריו, העיכובים בביצוע המטלות השונות, והתפרצויות הזעם כלפי עמיתים לעבודה ואף ממונים בכירים, כפי שהתובע עצמו אישר והעיד (עמ' 58 לפרוטוקול הראשון שורה 21, עמ' 59 שורות 3-4 ו- 11 , עמ' 60 שורה 14 ועמ' 61 שורות 1-2), הרי לא ברורה די הצורך החלטתו שלא לזמן את המעסיק למתן עדות במשפט, ואין בידי לקבל את הסבריו אשר להימנעות זו.

     

39. אומנם, לא אכחד שלא ניתן שלא להטות אוזן כלל לטענה שבפי התובע בדבר חששות ממין זה, עם זאת, הדברים אינם משכנעים שעה שהמעסיק מודע או ער לקשיים להם התובע טוען. הרי מה נדרש מן המעסיק להעיד אם לא על אודות אותן מוגבלויות תפקודיות להן התובע טען. מדובר בעניינים המצויים בליבת ידיעתו האישית של המעסיק! העובדה שהתובע כשל בכך ולא השכיל לזמן את המעסיק או נציגו למתן עדות במשפט אמורה להיזקף לחובתו. טענות שאין בדעתו "לזרקר" את קשייו התפקודיים אינן משכנעות דיין, ודומה כי אלה מועלות אך בדיעבד בניסיון לעדן במעט את הדברים וכאצטלה להימנעות המכוונת מזימון המעסיק.

     

     

40. הדברים מתחדדים בהינתן העובדה כי מאז התאונה חלפו לא מעט שנים, והתובע ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה, שלא להידרש לכך כי הוא עצמו העיד על אודות כישוריו: "יש לי יכולות מאוד גבוהות. סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות, קודמתי עוד לפני התאונה והחלפתי דירקטורית אחרי חצי שנה בחברה. יש לי יכולות אנליטיות ברמה הכי גבוה. אני רואה חשבון מצוין" (עמ' 59 לפרוטוקול הראשון שורות 26-29).

     

     

41. לא נעלמו מעיניי יתר הטענות שבפי התובע בדבר הכאה עצמית (עמ' 61 לפרוטוקול הראשון שורות 9-10), אי שביעות רצון מצד המעסיק בשל עיכוב או איחור בביצוע מטלות או משימות שונות כפי שלמד על הדברים במסגרת שיחות הערכה שהמעסיק קיים עמו (עמ' 62 לפרוטוקול ראשון שורות 6-8), היעדרויות בשל טיפולים רפואיים, והטענה בדבר תנאי העסקה ושכר נמוכים בהשוואה לשכרם של עמיתים לעבודה (עמ' 60 לפרוטוקול הראשון שורות 1-4). התובע טען כי לעת הזו, המעסיק אינו מחליף אותו בשל תנאי ההעסקה הנוחים עבור המעסיק לצד העובדה כי התובע צבר ידע רב בעבודתו כרואה חשבון. כן לא נעלמה מעיניי הטענה כי מדובר בשוק תחרותי וכי לא לעולם חוסן (עמ' 61 לפרוטוקול הראשון שורות 3-17). עם זאת, הדברים אינם מקובלים עליי, ובצדק הקשתה ב''כ הנתבעת ותהתה מדוע המעסיק לא הוזמן למתן עדות! תשובתו של התובע כי אינו נכון "לסכן", כלשונו, את עתידו המקצועי בחברה או "לזרקר" את הדברים, אינה מקובלת עלי, שעה שהמעסיק מודע היטב למצוקה התפקודית אותה התובע הציג בעדותו בבית המשפט, כאמור (עמ' 60 לפרוטוקול הראשון שורות 7-12).

     

42. אף רעיית התובע נתנה אותה תשובה במענה לשאלה מדוע המעסיק או נציג מוסמך מטעמו לא הוזמן לתת עדות אשר לקשייו התפקודיים של התובע תוצאת התאונה. היא אפילו השתמשה באותו מינוח "לזרקר", בדומה לתובע (עמ' 41 לפרוטוקול שורות 27-35 ועמ' 42 שורות 2-11). כפי שציינתי לעיל, הרי קשה להלום הסבר זה שעה שהתובע העיד פעם אחר פעם שהמעסיק ער ומודע היטב למצבו, והדברים עלו, לא אחת, בין היתר, במסגרת שיחות הערכה תקופתיות כמו גם בשגרת ימי העבודה. היות שהמעסיק יודע ממילא את המצב לאשורו, לא ברור החשש הנטען מפי סכנת פיטורין שגם רעיית התובע העלתה בעדותה במשפט. סבורני כי מדובר אך באמתלה ומוטב היה להימנע מנקיטה בצעד ממין זה. הדברים מתחדדים שעה שגם התובע וגם רעייתו הם שני אנשים, מרשימים, אינטליגנטים ורהוטים עד מאוד, כפי שניתן היה להתרשם במהלך מסירת עדותם במשפט.

     

43. אומנם, התובע זימן למתן עדות שני חברים (לשעבר!) ממקום עבודתו, אולם, לא ניתן שלא לציין את ההסתייגויות הבאות. ככל שהדברים אמורים, בעד מר מ.נ., הרי העובד לא עבד בצוות עליו התובע היה מופקד אלא בצוות אחר ונפרד (עמ' 15 לפרוטוקול הראשון שורות 30-34), ומכאן, וכפי שעלה במהלך עדותו במשפט, ידיעתו אשר לקשייו התפקודיים של התובע דלה ומצומצמת ביותר! אומנם, העד אישר כי עבד באותו מקום העבודה, אולם, ציין כי היות שלא עבד בצוות של התובע (לא היה כפוף לתובע או ממונה עליו), הרי הוא יכול אך לציין כי התובע נהג להישאר שעות רבות במקום העבודה (עמ' 14 לפרוטוקול הראשון שורות 9-10, 14, 20 ו-24), אולם גם זאת בהסתייגות במובן זה שהעד התכוון לשעות 18:00 או 19:00 בערב (עמ' 14 לפרוטוקול הראשון שורה 24). העד לא ידע להשיב על שאלות שקשורות באיכות ותוצרי העבודה של התובע או בטענות שעניינן אי שביעות רצון לכאורה מצד המעסיק (עמ' 15 לפרוטוקול הראשון שורות 15-19).

     

44. עוד עלה כי העד סיים את עבודתו באותו מקום עבודה עוד בחודש 6/23, וכי תקופת העבודה המשותפת אצל אותו מעסיק השתרעה על פני כשנה בלבד (עמ' 16 שורה 21) ומכאן, שאין לו כל ידיעה קונקריטית/ממשית על תמונת המצב כיום (עמ' 16 לפרוטוקול הראשון שורה 5). העד עצמו אישר כי בתקופות של עומס גם הוא נהג להישאר שעות במקום העבודה (עמ' 17 שורה 7). עינינו הרואות איפוא כי מדובר בעדות מסויגת שאין בה כדי לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת בתיק, וכל אשר ניתן לחלץ הימנה הוא כי התובע עבד עד השעה 18:00 או 19:00 בערב. אין בעדות זו כדי ללמד על תפקוד התובע לאחר אירוע התאונה ובוודאי לא על תפקודו כיום.

     

45. ככל שהדברים אמורים בעד הנוסף, מר ר.פ. הרי בעדותו אישר כי הוא עבד כשנה וחצי באותו מקום עבודה, וזאת עד מועד סיום העסקתו בחודש 10/23 (עמ' 18 לפרוטוקול הראשון). העד אישר כי הוא עבד כחשב הכנסות תחת התובע והיה כפוף להוראותיו. אשר לשעות העבודה, הוא אישר כי התובע נהג לעבוד שעות רבות להשלמת המטלות לרבות עבודה בבית (עמ' 21 שורות 27-29), אך בה בעת בתקופות עומס (רבעונים), כלל העובדים עבדו 12-13 שעות עבודה ביום (עמ' 18 שורות 30-31). עוד הוסיף העד וציין כי לתובע היו ויכוחים רבים ובלתי פוסקים עם הממונה עליו, וכי התובע ביקש לא אחת לעבור צוות, לאחר שהאחרונה מנעה את קידומו בפירמה (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 4-5 ו- 10-12). העד לא ידע למסור פרטים על אודות הרקע לקרע בין התובע ובין הממונה עליו. למעלה מן האמור, העד ר.פ. העיד כי התובע הוא עובד מסור וחרוץ מאוד בעבודה, מקצועי, ועושה את עבודתו נאמנה, כך שהוא לא סבור שזה סביר לפטרו (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 10-11 ו- 22-23).

     

    הטענה בדבר תנאי ההעסקה לרבות הטענה בדבר אי קבלת תגמולים הוניים

     

     

46. לאמור עד כה יש להוסיף כי התובע אף לא הציג את הסכם ההעסקה האישי שלו שמעגן את תנאי שכרו. למעלה מן האמור, בעדותו בבית המשפט התובע אישר כי הסכמי ההעסקה של כלל העובדים הם חסויים, וחרף האמור, הוא העיד כי תנאי ההעסקה שלו נחותים בהשוואה לאלה של עמיתיו שעזבו את מקום העבודה (עמ' 61 לפרוטוקול הראשון שורות 24-35). התובע גרס כי עובדים שהיו כפופים לו ואף עם וותק מועט יותר מזה שלו, וסיימו את דרכם אצל אותו מעסיק, נהנו מתנאי העסקה נוחים וטובים יותר ושכר העולה בשיעור (15%-30%) על זה של התובע. עם זאת, וחרף הטיעון כבד המשקל, לא הוצגה בפני בית המשפט תשתית ראייתית כלשהי לתמיכה באמור.

     

47. המדובר בהשערה או הערכה בלבד שנסמכת על דברים ששמע לכאורה מפי חבריו שסיימו את עבודתם אצל אותו מעסיק, וכזו נופלת לגדר עדות אסורה מפי השמועה שאינה קבילה במשפט. קשה לבסס ממצאים על סמך טיעון שמועלה על פה בלא שהונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית סדורה בעניין זה. התובע עצמו לא עיין בתלושי השכר או בהסכמי ההעסקה של אותם עובדים! חמור מכך, שני חבריו של התובע, שזומנו על ידו למתן עדות במשפט, לא התייחסו כלל בגדר תצהיריהם לכל הטענה בדבר שלילת זכות התובע לקבלת הטבות בדמות הענקת מניות או תגמולים הוניים, כפי שגם לא התייחסו לתנאי ההעסקה והשכר של התובע בהשוואה לשכרם שלהם או שכר עובדים אחרים.

     

     

48. דברים דומים יש לומר אף ביחס לטענת התובע כי בעקבות אירוע התאונה, נמנע הימנו לקבל תגמולים הוניים שמשולמים לטענתו אחת לארבע שנים, שלא הוכחה כדבעי. העובדה כי שולמו בעבר לתובע תגמולים הוניים, ועל כך אין חולק, אינה מלמדת בהכרח כי כך היה בעתיד אלמלא אירוע התאונה. התובע אפילו לא טרח להציג בפני בית המשפט את הסכם העבודה שמעגן לכאורה זכות זו! הוא גם לא טרח לזמן מי מטעם המעסיק על מנת לתמוך את יתדות טענתו כי התגמולים ההוניים נשללו הימנו על רקע התאונה (עמ' 69 לפרוטוקול הראשון שורות 28-34). בעדותו בבית המשפט, התובע הודה כי הסכם ההעסקה, שמסיבה לא ברורה התובע נמנע מלהציגו בפני בית המשפט, אינו כולל הוראה או תנייה בדבר זכותו לקבלת תגמולים הוניים (עמ' 70 לפרוטוקול הראשון שורות 11-14). התובע ניסה לשכנע כי בתוקף תפקידו וכמי שאחראי על השכר בכ- 11 מדינות, הרי הוא יודע כי תגמולים הוניים משולמים לעובדים (עמ' 70 שורות 15-19).

     

49. לא הוכחו לפני התנאים מכוחם מוענקות הטבות שכר ממין זה כפי שגם לא הוכח האם מדובר בהטבת שכר קבועה או זמנית/או חד פעמית בלבד או כזו שנתונה לאילוצים או שיקולים שונים שברצתו המעסיק יכול לשלם וברצתו יכול שלא לשלם. יתכן שהדבר קשור לרווחיות הפירמה ולא לשיקולים שקשורים בעובד הספציפי. אפשר שאלה זכויות שהוענקו באופן חד פעמי וכפועל יוצא משיקולים שונים או במסגרת פרויקט/עבודה מסוימת.

     

50. מדוע התובע נמנע מלהניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית הולמת וסדורה! מדוע על בית המשפט לגשש באפלה מקום שהנתונים הרלבנטיים אמורים להיות בידיעתו האישית או בידיעת מעסיקו! בכל הכבוד הראוי, הימנעות זו אמורה להיזקף לחובת התובע. גם בהקשר זה, הנתבעת הקשתה, בצדק, בשאלות שהפנתה לתובע אשר למקור ידיעתו, והנה כי כן, משהוכח כי התובע אינו יכול לבסס תשובה מוסמכת בעניין זה, הוא השיב כי הוא משוכנע בעניין אחד כי קודם אירוע התאונה, קיבל העלאות והטבות שכר, וכיום אינו מקבל (עמ' 71 שורות 26-27).

     

51. ויובהר, התובע הודה כי הוא זכה לשתי הענקות בדמות תגמולים הוניים, וישאל השואל, כיצד הוא מגיע למסקנה כי הטבה זו לא תוענק לו בעתיד, אף אם זו לא שולמה לו בעת האחרונה (הענקה אחת בלבד בשנת 2023)! הדברים מתחדדים שעה שהוא לא הניח כל תשתית סדורה אשר לתנאי ההענקה, ובהחלט אפשר כי גם בעתיד הוא יזכה לקבלת אותן הטבות. אין לתובע להלין אלא על עצמו שעה שהוא לא סייע בידי בית המשפט להגיע לקביעה מושכלת בעניין זה שעה שלא הגיש את מלוא הראיות הרלבנטיות, ולא הזמין את נציג המעסיק שללא כל ספק היה שופך אור על לא מעט פלוגתאות שהתעוררו וקשורות בתנאי ההעסקה של התובע וקשייו התפקודיים. גם שני העדים, חבריו לשעבר במקום העבודה, לא הזכירו כלל נושא זה בתצהיריהם, בבחינת דרשני! מכל מקום, ככל שנסכם עניין זה, הרי עד כה לא שולמה לו לכאורה אך הענקה אחת בשנת 2023, ולא ברור מה העתיד צופן בחובו.

     

52. ולשורה אחרונה בנושא זה, עיינתי בנספח 16 למוצגי התובע שנועד לתמוך בטענת התובע בדבר הענקת המניות, ובעניין זה, מן הראוי להעיר מספר הערות. מדובר במסמך מיום 10/09/23 שמתעד הענקות שונות החל ביום 30/11/20 ועד 31/5/23 (זאת נוסף למסמכים ערוכים בשפה באנגלית). ההענקות הן אחת לששה חודשים (בדרך כלל בחודשים מאי ונובמבר מידי שנה). לא הוצג אישור עדכני יותר ביחס לתקופה שלאחר 09/23. זאת ועוד, צדה עיני העובדה כי בתלושי השכר של החודשים 08/20 ועד 09/20 (היחידים שהוצגו לפני) נרשם ניכוי התחייבות של התובע בגין תכנית Espp (שזוהי תכנית ההענקות) בסך 1,450 ש''ח) לעומת סך של 2,500 ש''ח בתלושי השכר היחידים שהוצגו לפני לאחר התאונה ביחס לחודשים 01-03/24. למעלה מן האמור, מי מן העדים שהתובע הביא מטעמו (מר ש.נ. ומר ר.פ.), וכוונתי לעמיתים למקום העבודה, לא התייחס בגדרי תצהירו כלל לנושא ההענקות, כאמור. מצופה היה כי העדים יתייחסו ברחל בתך הקטנה לרכיב זה, והימנעותם מכך מעלה תהיות, וזאת בלשון ההמעטה.

     

     

53. לא נעלמו מעיניי יתר הטענות שהתובע העלה בדבר העדר קידום על רקע קשייו התפקודיים לרבות הטענה כי לא הגיש מועמדות למשרה של דירקטור באחד הצוותים המובילים בחברה, וזאת לאחר שהבין ממעסיקו או מנציג המעסיק העונה לשם א' כי המדובר במהלך חסר סיכוי, וזאת על רקע קשייו התפקודיים, עיכוב בביצוע המטלות ואי השלמתן במועד, התפרצויות זעם על הממונה העונה לשם א' ועוד (עמ' 62 לפרוטוקול הראשון שורות 22-26). ושוב, התובע נמנע באורח מודע מלזמן את המעסיק או נציג מוסמך מטעמו על מנת שיעיד על אודות אותם קשיים תפקודיים ובראש וראשונה אותן התפרצויות זעם, הגם שהתובע עצמו מעיד ומאשר כי המעסיק מודע היטב למצבו האמור.

     

54. התובע גרס כי מדובר בהתפרצויות זעם שהן תולדה של התאונה השנייה, וכי הוא מעולם לא חווה אירועים ממין זה. עוד הוא טען כי אותן התפרצויות זעם מהוות מכשול עבורו ופוגמות בסיכויי קידומו בסולם הדרגות במקום עבודתו, לפיכך, הוא נוטל תרופות פסיכיאטריות שונות על מנת "לווסת" את הדברים ולהילחם ברוע הגזירה (עמ' 63 שורות 12- 22). בהמשך עדותו, התובע התייחס לטיפולים הנפשיים אותם הוא עובר מאז התאונה ועד היום לרבות טיפול זוגי יחד עם רעייתו על רקע קשיים שהוא חווה בזוגיות בעקבות התאונה מושא התביעה. התובע העיד כי הוא נוטל תרופות נפשיות שונות.

     

55. זאת ועוד, התובע העיד כי הוא נמנע מלנהוג ברכבו הפרטי מקום שהדבר מתאפשר, עם זאת, למקום עבודתו הוא אישר כי נוהג ברכבו (עמ' 68-69 לפרוטוקול הראשון). עוד הסביר כי הוא זוכה להקלות מצד מעסיקו שמאפשר לו במקצת מן הימים לעבוד מן הבית או מאתר עבודה השוכן קרוב למיקום מגוריו, דבר ש"חוסך" הימנו את הצורך לנסוע ברכב (עמ' 69 לפרוטוקול הראשון שורות 19-24).

     

56. לא נעלמה מעיניי גם עדות רעיית התובע, גב' נ', אשר ציינה כי עובדת באותו מקום עבודה, אך במחלקה אחרת, וכי היא נוהגת לאסוף את ילדיה מן המסגרות החינוכיות, למעט יום אחד בשבוע שהתובע עצמו עושה זאת (עמ' 28 לפרוטוקול הראשון שורות 12-18). היא התייחסה לשעות העבודה הרבות והלא שגרתיות שהתובע מבצע הן במקום העבודה והן בבית (עובד לדבריה עד השעות הקטנות של הלילה) וזאת על מנת לעמוד בהצלחה במטלות העבודה השונות ולהתגבר על קשייו התפקודיים תוצאת התאונה, כך שכל נטל הגידול והטיפול בילדיהם רובץ לפתחה (עמ' 28 שורות 33-35 ועמ' 40 שורות 31-33). היא גם תמכה את עדות התובע כי הוא נמנע מלנהוג ברכב, כי היא נוהגת מרבית הזמן, וכי התובע עושה זאת אך מקום שהוא מחוייב, כוונתה לנסיעות למקום העבודה וממנו חזרה (עמ' 39 לפרוטוקול הראשון). היא גם הודתה כי לאחרונה, התובע מסייע אך במטלת ביצוע קניות עבור הבית, וזאת לאחר לידתה (עמ' 40 לפרוטוקול הראשון שורות 1-3), אם כי התייחסה לקשיים שנתהוו בזוגיות ביניהם לצד השפעה שלילית על בתה בת הארבע בהיבטים התנהגותיים וזאת על רקע התקפי זעם, והכאה עצמית מצד התובע (עמ' 44 שורות 6-17).

     

57. אין להכביר מלים כי הנתבעת דוחה מניה וביה את הטענות שבפי התובע, ולדידה, התובע אינו סובל מכל הגבלה או נכות תפקודית. הנתבעת אף סבורה כי לא חל כל שינוי או גריעה בכושר השתכרותו בהשוואה לזה שקדם לתאונה. עוד גורסת הנתבעת כי התובע מתפקד בצורה תקינה ואין בצד הנכות הרפואית, המוכחשת ממילא, כל היבט או השלכה תפקודיים, ומכאן, היא מזמינה את בית המשפט שלא להטות אוזן לטענות שבפי התובע. הנתבעת אף מטעימה כי התובע נמנע מלצרף תלושי שכר של שני העדים שהביא מטעמו, וכי הקרע בינו ובין הממונה עליו, בעטיו נמנע לכאורה קידומו, מקורו בנסיבות אישיות ללא כל זיקה עם אירוע התאונה. עוד הדגישה הנתבעת כי הסכמי השכר של כלל העובדים הם בגדר חוזי העסקה חסויים, ומכאן, שלא עלה בידי התובע להוכיח דבר מטענותיו.

     

58. ככל שהדברים אמורים בהיבטים התפקודיים של הנכות הנפשית, בין במישור החברתי ובין במישור התעסוקתי, ד''ר גורודצקי כתב בחוות דעתו כי הסימנים הרגשיים וההתנהגותיים שניכרו אצל התובע גורמים להפרעה קלה עד בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי לצד הפרעה קלה בכושר העבודה. זאת ועוד, גם בעדותו בבית המשפט, המומחה העיד כי אשר למישור התעסוקתי התובע אינו לוקה בפגיעה חמורה בתפקוד, וכלשונו "אני לא אמרתי שיש שם טוטאלוס, אני לא אמרתי שהוא לא מתפקד", עם זאת, מן הדברים שהשמיע בהמשך עדותו ניתן להבין שהמומחה סבור שתובע עדיין סובל מקושי מסוים במישור התפקודי, בדיוק כפי שכתב בחוות דעתו (עמ' 19 לפרוטוקול השני שורות 1-2, 22-23).

     

59. לצד האמור עד כה, הרי אף בחינת חוות הדעת של פרופ' שטיינברג, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, מלמדת כי הוא התייחס ברחל בתך הקטנה להיבטים התפקודיים של הנכות והמגבלות מהן התובע סובל תוך שקבע כי התובע לוקה בקשיים בעת ישיבה או עבודה ממושכת מול מחשב. קביעה זו מתחדדת שעה שאין חולק כי עבודת התובע כרואה חשבון כרוכה מעצם טיבה וטבעה בעבודה ממושכת מול מחשב. הדברים פורטו לעיל, ומפאת קוצר היריעה לא נחזור עליהם בשנית.

     

    שיעור השכר

     

60. על מנת שלא נעשה מלאכתנו קלה, מן הראוי להידרש לנדבך עובדתי נוסף שעשוי לשפוך אור על הפלוגתא המרכזית שבליבת המחלוקת סביב שאלת התפקודיות של הנכות- נשים, איפא, פעמינו, כעת, לבחינת שאלת שיעור ההשתכרות של התובע מאז התאונה ועד היום. כעולה מתלוש השכר של חודש 08/20, חודש התאונה, עולה כי סה''כ הכנסתו ברוטו של התובע הסתכמה עד אז בסכום מצטבר 137,758 ש''ח (סך של 17,219 ש''ח ברוטו לחודש) בניכוי מס הכנסה מצטבר של 17,834 ש''ח, הווה אומר, סך של 14,990 ש''ח נטו (137,758 ש''ח פחות 17,834 ש''ח/ 8 חודשים).

     

    בחודש 09/2000, ההכנסה המצטברת עד אז הסתכמה בסך 153,318 ש''ח (סך של 17,035 ש''ח ברוטו לחודש) ואילו רכיב המס המצטבר עמד על 19,537 ש''ח, הווה אומר הכנסה חודשית בסך 14,865 ש''ח נטו. ( 153,318 ש''ח פחות 19,537 ש''ח ש''ח/9 חודשים).

     

61. בסיכומיו, התובע טוען כי לשכר האמור, יש להוסיף סך חודשי ממוצע של 8,768 ש''ח בגין מימוש המניות/התגמולים ההוניים שהוענקו לו עד חודש 09/20 עפ''י החישוב כפי שזה נרשם בסיכומי התובע (סעיף 6): סך של 118,992 ש''ח בגין רכיב ברוטו לא קבוע בניכוי מס על רכיב ברוטו לא קבוע בסך 40,075 ש''ח, הווה אומר סך של 78,917 ש''ח, המהווה סך של 8,768 ש''ח לחודש. גם לאחר עיון פעם אחר פעם בתלושי השכר, לא עלה בידי לדלות את הנתונים אותם התובע רשם בסעיף 6 לסיכומיו ביחס לרכיב הברוטו הלא קבוע, כאמור. מכל מקום, התייחסות מפורטת אשר לטענה בדבר אובדן הזכות לקבלת הטבת השכר בדמות הענקת מניות/תגמולים הוניים הובאה בהרחבה לעיל, ומפאת קוצר היריעה לא אחזור על הדברים. לאמור יש להוסיף כי השכר הרבע שנתי במל''ל עמד על סך של 48,994 ש''ח (ברוטו), הווה אומר, שכר חודשי בסך 16,331 ש''ח (ברוטו), באופן שעולה בקנה אחד עם שיעור השכר שפורט לעיל.

     

62. למעלה מן האמור, הרי שלא צורפו תלושי שכר נוספים לתיק המוצגים של התובע, למעט של חודשים 01/24-3/24. עיון בתלוש השכר של חודש 03/24 מעלה כי ההכנסה המצטברת ברוטו עד אותו מועד הסתכמה בסך 79,953 ש''ח (סך של 26,651 ש''ח לחודש), ובהפחתת רכיב המס המצטבר בסך 13,148 ש''ח, הווה אומר סך 66,805 ש''ח, שמהווה סך של 22,268 ש''ח נטו לחודש. כאמור, לא הוצגו בפני תלושי שכר נוספים ביחס לחודשים החל מחודש 04/24 ואילך. רואים איפוא עלייה בשיעור השכר של התובע במרוצת השנים מאז התאונה ועד היום (סך כ- 15,000 ש''ח נטו נכון למועד התאונה לעומת שכר בסך 22,268 ש''ח נטו נכון למרץ 24, כמובן זאת מבלי להידרש לטענה בדבר שכר נוסף בגין אובדן הענקות/מניות, שלא הוכחה כדבעי).

     

63. לאמור עד כה יש להוסיף כי אף בחינת דו''ח רציפות ביטוח שהוגש במסגרת ראיות הנתבעת (נספח י') מעלה כי בשנת 2020 הכנסתו הכוללת של התובע עמדה על 218,992 ש''ח (ברוטו), הווה אומר סך של 18,249 ש''ח (ברוטו), בשנת 2021הכנסתו הכוללת עמדה על 267,745 ש''ח ברוטו, הווה אומר סך של 22,312 ש''ח (ברוטו) לחודש, ובשנת המס 2022, הכנסתו הכוללת עמדה על סך של 317,857 ש''ח ברוטו, שהם 26,488 ש''ח (ברוטו) לחודש. לאמור יש להוסיף כי דו''ח רציפות ביטוח מלמד כי התובע אף שימש סטודנט להשכלה גבוהה באוניברסיטת בר אילן (אפשר לימודי תואר מתקדם), למצער, גם בשנה שלאחר אירוע התאונה (עד שנת 2021), זאת לצד עבודתו כרואה חשבון, הגם שלא הובאו ראיות בעניין זה.

     

64. מנגד, לא ניתן להתעלם מגילו הצעיר יחסית של התובע (יליד 1989), והעובדה כי נותרו לפניו עוד שנות עבודה רבות. אף אם התאונה לעת הזו, לא נותנת את אותותיה באופן מובהק, הרי לא לעולם חוסן, ועל בית המשפט לנהוג במשנה זהירות שעה שהוא בא לקבוע את הנכות התפקודית בה לוקה התובע.

     

65. דעת לנבון נקל, הדברים מורכבים ואינם פשוטים, כאשר כל צד מבקש למתוח את היריעה לצד הנוח עבורו ולצייר את הדברים מנקודת המבט הנוחה עבורו. מכל מקום, איני רואה מקום לחרוץ באופן בלעדי את גורל ההכרעה בשאלת הנכות התפקודית לשבט או לחסד אך על נדבך עובדתי כזה או אחר. הדעת נותנת כי מספר נדבכים חברו יחדיו ומשליכים על התמונה המצרפית הכוללת.

     

66. משהגענו עד הלום, ולאחר שסקרנו בהרחבה את השיקולים השונים שמתחרים על הבכורה וכאלה מושכים לכיוונים מנוגדים, כאמור, אני קובע כי שיעור נכותו התפקודית של התובע עומד על 19% כשיעור נכותו הרפואית. אפנה כעת לדון בראשי הנזק השונים, ולכימות הנזק.

     

    שיעור הנזק

     

67. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

     

    התובע יליד:X.X.1989

    מועד התאונה:11.08.20

    גיל התובע בעת התאונה:31

    גיל התובע כיום: 36

    שיעור נכות רפואית:19%

    שיעור נכות תפקודית: 19%

     

     

68. מושכלות יסוד כי הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אלא מאי! מקום שהמציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, ניתן לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו (השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר [פורסם במאגרי מידע משפטיים, 18.11.2009). מפאת חשיבות הדברים, נביאם כלשונם: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים" (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)" וראו גם:עא (ת"א) 37453-01-13ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם במאגרי מידע משפטיים, 5.3.84).    

     

69. עיון בדו''ח רציפות ביטוח מלמד על עלייה בשכר התובע בתקופה שמאז התאונה ועד היום. דברים דומים ניתן ללמוד מעיון בתלושי השכר של התובע כפי שהדברים פורטו לעיל. למעלה מן האמור, וחרף המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים אשר לשאלה בדבר מועד הפסקת פעילותו של התובע בתחום אימון כדורסל- האם בעקבות התאונה הראשונה אם לאו- עדיין יש לזכור כי התובע לא שב לענף זה, אם כי יש להודות כי מדובר בהכנסה חודשית מינורית כפי שהתובע עצמו אישר את הדברים (כ-800 ש''ח לחודש). אין חולק כי התובע נעדר אך משך כחודש ימים בלבד לאחר אירוע התאונה, ושכרו בגין תקופה זו שולם לו על ידי מעסיקו על חשבון ימי מחלה (19 ימים) כפי שהתובע עצמו אישר בעדותו בבית המשפט (הפרוטוקול הראשון עמ' 47 שורות 27-28). לא הוכחה זכות התובע לפדיון ימי מחלה בעת פרישה.

     

70. קשה להלום את החישוב הלא פרופורציונלי שהתובע עורך בסיכומיו אשר להפסדי השכר שנגרמו לו לכאורה בעקבות אירוע התאונה. מלבד פיצוי בגין ניצול 19 ימי מחלה, התובע עותר לפיצוי ביחס לכל התקופה מאז התאונה ועד היום במכפלה של הנכות התפקודית (אותה מעמיד על 21% ) בשכר כך שסה''כ הפיצוי לו עותר עומד על 360,256 ש''ח (!).

     

71. מדובר בחישוב שמתעלם לחלוטין מנתוני התיק, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד מן התמונה העולה מעיון בתלושי השכר כמו גם מדו''ח רציפות ביטוח שמלמדים על עלייה בשכר, כאמור. מנגד, אין בידי לקבל את הטענה מרחיקת הלכת כי אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין הפסד שכר לעבר.

     

     

72. הדעת נותנת כי בנסיבות תיק זה נכון להעריך את הפסדי השכר בעבר שנגרמו לתובע בעקבות התאונה מושא התביעה על דרך האומדנה ובסכום גלובאלי ומתון שלא יעלה על 10,000 ש''ח. פיצוי זה נותן ביטוי גם לטענה כי התובע לא שב לעבודתו הנוספת בענף כדור הסל, כמו גם לטענה בדבר ניצול ימי מחלה, הגם שהדברים לא הוכחו כהלכה ובוודאי שלא הוכחה זכות התובע לפדות את ימי המחלה בגין פרישה ולפי איזה מפתח. ויובהר, החישוב של הפיצוי בגין עבודתו הנוספת בענף האימון מבוסס על נכות תפקודית בשיעור 19% והשכר בסך בגבולות ה- 800 ש''ח (אין המדובר בהפסד של 100%). בחישוב זה מביא בחשבון מכלול השיקולים שפורטו לעיל, תוך התחשבות בנכויות הרפואיות שנקבעו, כאשר ההנחה שאותן נכויות השפיעו על יכולת התפקוד של התובע. לטעמי, מדובר בסכום מידתי, סביר ומאוזן, ויש בו לבטא כהלכה את הטיעונים המנוגדים שהצדדים העלו.

    גריעה מכושר ההשתכרות

     

73. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה. בענייןגרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה ואף טיבו של המעביד (ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה,  ראו:ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו(1) 281; ראו גםע"א 286/89קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב(1/12/1989) וכן ראועא 2577/14פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015).

     

74. אין בידי לקבל את החישוב שהתובע עושה בדבר חישוב אקטוארי מלא של מכפלת נכות תפקודית (21% בהתעלמו מההפחתה בשיעור 2% בה המומחה בתחום הנפשי הכיר במהלך עדותו בבית המשפט, כאמור) בשיעור שכר של 30,910 ש''ח שכולל את הרכיב בגין אובדן פרמיות/תגמולים הוניים. מן הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, איני סבור שדרך חישוב זו תואמת את נסיבות המקרה. ודוק, מן העבר השני, אין בידי לקבל את הטיעון הנגדי של הנתבעת כי בנסיבות הנידון דידן יש לפסוק לתובע אך סכום גלובאלי בסך 250,000 ש'ח. לטעמי שני הצדדים חוטאים בדרך החישוב.

     

     

75. הלכה פסוקה היא, כי באשר לאובדן כושר ההשתכרות, הרי שיש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו לאחר התאונה, ובתיק זה ניטשת בין הצדדים מחלוקת סביב הטענה בדבר אובדן הזכות לקבלת פרמיות שלא הוכחה כדבעי, וזאת מתוך הנחה שאפשר שתוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. לעתים, הדרך הנאותה לפצות במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו של התובע, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקלול העובדה שמומו עלול להפריע לעבודתו (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח (5/3/84), וע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

    "מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך".(ע"א 4837/92‏‏"אליהו" חברה לביטוח‎ ‎נ' בורבה וערעור שכנגד‏, פ''ד מט(2) 257 (1995)).

     

76.  בנסיבות העניין, סכום של 650,000 ש''ח המבוסס על חישוב אקטוארי לעתיד (מכפלה של נכות תפקודית בשיעור 19%, שכר משוערך בגבולות ה- 24,683 ש''ח נטו -השכר לוקח בחשבון את השכר העדכני של התובע נכון לחודש 03/24 בסך 23,733 ש''ח נטו (22,268 ש''ח נכון לחודש 03/24 בשערוך להיום) כמו גם את השכר מעבודת התובע בתחום האימון בסך משוערך של 950 ש''ח (סך של 800 ש''ח נכון למועד התאונה)- ותוחלת חיי עבודתו כשכיר.

     

77.  למען שלמות התמונה יובהר כי הסכום שפסקתי אינו מהווה חישוב אקטוארי מלא. לטעמי, הדרך בה צעדתי בפסיקת הפיצוי מהווה איזון ראוי של כלל הטענות שהובאו לפניי. סכום זה מהווה להערכתי סכום סביר, מידתי ומאוזן שלוקח בחשבון את כלל הנסיבות, וטענות הצדדים, כאמור, לרבות קשיים תפקודיים עמם מתמודד כיום התובע אשר אף עלולים להחמיר במרוצת שנות העבודה הרבות שנותרו עוד לפניו.

     

    היות שמדובר בשכיר, יש להוסיף ולפסוק לו פיצוי בגין הפסדי פנסיה (12.5%), הווי אומר סך של 81,250 ש''ח, ובסה''כ פיצוי בסך 731,250 ש''ח בגין הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה.

     

    עזרת הזולת לעבר לעתיד

     

78.  בגדר סיכומיו, התובע טען כי שהה בתקופת אי כושר מלא משך חודש ימים, וכי בתקופה זו הוא נזקק לעזרה מירבית בביצוע פעולות היומיום, עזרה שהוגשה לו ע''י רעייתו. עוד טען התובע כי הוא התקשה בפעולת הנהיגה, וכי אישתו היא זו שנטלה על עצמה משימה זו באופן שהסיעה אותו לביקורים וטיפולים רפואיים. לצד האמור, התובע טען כי קודם אירוע התאונה, הוא נהג לסייע ולעזור בביצוע עבודות משק הבית (ניקיונות, כביסה, בישול וקניות), בעוד שלאחר אירוע התאונה, הדבר נבצר הימנו, נוכח המגבלות בהן לקה בעקבות התאונה כמו גם בשל שעות העבודה הרבות הנדרשות ממנו, בין במקום העבודה ובין בבית. רעייתו היא זו שנושאת, עפ''י הנטען, בביצוע רוב עבודות משק הבית.

     

79.  עוד נטען כי מאז התאונה נולדו לתובע שני ילדים אשר עול הטיפול בהם מוטל באופן בלעדי על שכמי רעייתו, אם כי היא הודתה כי התובע דואג אך לאסוף פעם בשבוע את ילדיו מן המסגרות החינוכיות שבהן הם לומדים. ראו עדות רעיית התובע (עמ' 28 לפרוטוקול הראשון שורות 18, 29-35). בגין האמור, התובע עתר לפסיקת פיצוי בסך 15,000 ש''ח לעבר וסך של 170,000 ש''ח לעתיד ובסה''כ 185,000 ש''ח.

     

80. מנגד, הנתבעת מטעימה כי התובע לא קיבל מאז התאונה ועד היום כל עזרה בשכר, וזאת כעולה מעדות התובע (ראו הפרוטוקול הראשון עמ' 72 שורות 4-8), ובמצב דברים זה טענה כי יש לפצותו בסכום שאינו עולה על 10,000 ש''ח לעבר ולעתיד. עוד טענה הנתבעת אין ממש בטענת התובע בדבר עזרה וסיוע שהוגשו לו לכאורה על ידי רעייתו, שעה שהאחרונה הייתה בשלבי הריון מתקדמים. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי עוד קודם התאונה התובע עבד לטענתו שעות מרובות, שלא להידרש לכך כי הוא אף אימן קבוצת כדורסל, ונשאלת השאלה כיצד התובע מצא את הזמן הפנוי לצורך סיוע בביצוע עבודות משק הבית.

     

81.  בעדותה בבית המשפט, אישרה רעיית התובע כי לאחרונה התובע עורך את הקניות עבור משק הבית, וכי הוא נושא בידיו, בעיקר יד ימין, את השקיות (עמ' 40 לפרוטוקול הראשון שורות 1-6), זאת לצד העובדה כי התובע אוסף פעם אחת בשבוע את ילדיו מן המסגרות החינוכיות, כאמור, וזאת בניגוד לתמונה שהוצגה במסגרת תצהירי עדות הראשית.

     

82.  אין חולק כי במרוצת השנים שחלפו מאז אירוע התאונה ועד היום, התובע לא העסיק עזרה בשכר. כפי שנפסק לא אחת הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בקרב בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)). ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר,פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גםע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). צא ולמד איפוא, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

     

     

83. התובע הודה כי במהלך תקופת ההחלמה לאחר אירוע התאונה, הוא לא קיבל עזרה בשכר. לא הוצגו גם נתונים שניתן ללמוד מהם על היזקקותו של התובע לעזרה החורגת מן הרגיל בקרב בני משפחה. בנסיבות אלה, אין מקום לסכום המנופח שהתובע רושם בסיכומיו. בהעדר נתוניםאובייקטיבים, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראהע"א 315/83עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1)197,205, וכןע"א 663/84עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3)720,730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע אתהפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה. זאת ועוד, עיקר הנכות הימנה התובע סובל היא בתחום הנפשי, כאשר חלקה המזערי (6.9%) עניינו בתחום האורטופדי, ומכאן שקשה לשעות לטענות התובע בדבר עצם היזקקותו לעזרת צד שלישי ובוודאי לא בהיקפים הנטענים על ידו.

     

84. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה יש להניח כי התובע נזקק בתקופת הראשונה שבסמוך לאחר אירוע התאונה, סוג הפגיעה, הנכויות שנקבעו לו, כאשר החלק הארי של הנכות עניינו בתחום הנפשי, לצד הנכות האורטופדית הנמוכה, אני מעמיד את הפיצוי על סכום של 25,000 ש''ח. הפיצוי בראש נזק זה לוקח בחשבון כי הגם שנכון להיום לא נזקק התובע לעזרה בשכר, לא מן הנמנע כי עם התבגרותו ונוכח טיב פציעתו והשפעתה האפשרית על פעולות היומיום יזקק התובע לעזרה נוספת דא עקא שלא ניתן להתעלם מן העובדה כי עיקר הנכות בתחום הנפשי, כאמור.

    הוצאות רפואיות ונסיעות

85. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכוחחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה;ע"א 10/89שבו נ' אילוז , פ "ד מו (21) 456, 462. לצד האמור, התאונה מושא התביעה מהווה גם תאונת עבודה באופן שהתובע זכאי לקבלת החזר כספי מאת המוסד לביטוח לאומי בגין הטיפולים והתרופות להם נזקק בעקבות אירוע התאונה. לכל היותר, התובע זכאי ליתרה, ככל שקיימת שכזו, בגינה התובע לא קיבל או לא זכאי לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי החזר כספי.

86. תחת פרק "הוצאות" בסיכומיו, התובע התייחס להוצאות בהן נשא לטובת טיפולים פסיכולוגיים, תרופות, יועצים רפואיים, טיפולי רפואה משלימה, נסיעות, חניות בבתי חולים ועוד בגינן צירף קבלות בסך של כ- 18,500 ש''ח. הקבלות צורפו לתצהיר עדותו הראשית כמו גם לתצהיר המשלים שהגיש לרבות לבקשה מיום 05/01/25, תוך שהתובע הדגיש כי בשל חלוף הזמן, לא כל הקבלות נשתמרו בידיו. עוד הוסיף וטען התובע כי גם בעתיד ייזקק להוצאות בגין טיפולים נפשיים ופסיכולוגיים, ומשכך עתר לפסיקת פיצוי בסך 100,000 ש''ח. לא נעלמה מעיניי עדותו של התובע ביחס לתרופות השונות והטיפולים הנפשיים שעבר ועודנו עובר עד היום (עמ' 63-67 לפרוטוקול הראשון).

87. הנתבעת, בתורה, טענה כי המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה פוזיטיבית וכי בהיות התובע חבר קופת חולים, הוא זכאי ממילא לקבלת מלוא הטיפולים חינם אין כסף במסגרת סל הבריאות, לפיכך גם אין לפסוק לתובע פיצוי בגין תשלומים מוגברים להשתתפות עצמית וזאת בהינתן הוראת סעיף 8 (א2) (3) של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ''ד- 1994 שמורה כי אין לגבות מנפגע תאונת דרכים תשלום בגין השתתפות עצמית, זאת נוסף לכך כי המדובר בתאונת עבודה בגינה התובע זכאי לקבלת מאת המוסד לביטוח לאומי החזר כספי בגין הוצאותיו הרפואיות, באופן שעולה אף בקנה אחד עם קביעות מומחי בית המשפט שציינו כי התובע יכול לקבל את מלוא הטיפולים להם הוא זקוק במסגרת הרפואה הציבורית.

88. עוד הטעימה הנתבעת, במידה רבה של צדק, על כך כי בעדותו בבית המשפט, התובע אישר כי בהיות התאונה בגדר תאונת עבודה הרי שהוא פנה למוסד לביטוח לאומי והמציא להם את מלוא הקבלות בגין התרופות והטיפולים הרפואיים להם נזקק (עמ' 72 לפרוטוקול הראשון שורות 21-30). עם זאת, באופן תמוה ולא ברור, התובע גרס כי לא קיבל מאת המוסד לביטוח לאומי החזר כספי בגין אותן קבלות, למעט דמי הפגיעה ומענק הנכות ששולמו לו (עמ' 73 לפרוטוקול הראשון שורות 1-11). טענת התובע בדבר אי קבלת החזר אינה ברורה די הצורך.

89. הנתבעת אף הטילה ספק בדבר נטילת התרופות הנפשיות בפועל ע''י התובע, וכתנא דמסייע הפנתה לעדות ד''ר גורודצדקי, שאכן העיד כי לא הוצגה כל הוכחה כי התובע נטל אותן תרופות (עמ' 38 לפרוטוקול השני שורות 26-27). אשר לטענת הנתבעת בדבר קבלת החזר כספי בגין אותן תרופות במסגרת פוליסה פרטית, הרי המדובר בטענה לא רלבנטית שכן העובדה כי התובע קיבל בפועל החזר כספי במסגרת פוליסה פרטית אינה רלבנטית להליך דכאן.

90. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך האומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל:ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף"מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך;ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98.

91. ובחזרה לעניינינו- בהביאי מכלול הטיעונים בחשבון, בשים לב לסכום הנטען בגין הקבלות שצורפו, נוסף על העובדה כי לא הובאה כל ראיה כי הטיפולים הרפואיים אינם נכללים במסגרת סל הבריאות, נוסף לעובדה כי המדובר בתאונת עבודה באופן שהתובע זכאי לקבלת החזר כספי מאת המל''ל, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי בעניין זה בסך של 10,000 ש''ח עבור הוצאות עודפות שהוציא או ייתכן שיאלץ להוציא לצרכי טיפול ואשר אינן מכוסות בסל הבריאות או במסגרת המל''ל.

    נזק לא ממוני

92. ככל שהדברים אמורים בפיצוי בגין כאב וסבל, המחוקק קבעבתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, את המנגנון לפיו יש לחשב את הפיצוי בהתאםלסעיף 4 (ב) לחוק. חישוב של כאב וסבל המבוסס על נכות רפואית בשיעור 19%, גיל התובע ומועד התאונה מסתכם בסך 43,510 ש''ח.

    ניכויי מל''ל

93. אין חולק כי בהיות התאונה בגדר תאונת עבודה, הרי מסכום הפיצוי יש לנכות את תגמולי המל''ל ששולמו לתובע בעקבות התאונה שעפ''י החישוב של הנתבעת עומדים על סך של 45,033 ש''ח (סך של 6,724 ש''ח שולם ביום 21/10/20 וסך של 38,309 ש''ח שולם בשנת 2023), ובשערוך להיום סך של 50,139 ש''ח .

    סוף דבר

     

94. סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר - 10,000 ₪

    אובדן כושר השתכרות - 650,000 ₪

    אובדן זכויות פנסיה- 81,250 ש''ח

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 25,000 ₪

    הוצאות רפואיות ונסיעות- 10,000 ₪.

    נזק לא ממוני- 43,510 ש''ח

    סה"כ הפיצוי - 819,760 ₪

    בניכוי תגמולי המל''ל-50,139 ש''ח

    סה''כ הפיצוי- 769,621 ש''ח

     

95.  לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 769,621 ש''ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.34% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע כמו גם החזר האגרה. הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

96.  קודם נעילה, למגינת הלב, אני מוצא עצמי נאלץ לשוב ולבקר את התנהלותה הדיונית המוקשית של הנתבעת. בתיק זה, בפתח ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 01/10/24 התקיים דיון ארוך ומעמיק מחוץ לפרוטוקול במהלכו נשמעו טענות הצדדים, ובסיומו, הצדדים, בסיוע והמלצת בית המשפט, הגיעו למתווה מוסכם לסיום התיק על דרך הפשרה, ואף ניתן פסק דין שעיגן את ההסכמה, אם כי מטעמי זהירות יתר והיות שנדרש אישור סופי של הנתבעת, הרי ניתנה לנתבעת זכות ביטול. למרבה ההפתעה, והגם שדובר בפשרה נוחה עבור הנתבעת, בחרה האחרונה לבקש את ביטול פסק הדין, וכך אכן היה.

     

97.  בפסק דין קודם (ת.א. (שלום תל-אביב) 39451-05-20) הבעתי ביקורת כלפי התנהלותה הדיונית של הנתבעת ואף חככתי בדעתי לחייב בהוצאות הולמות אך בסופו של דבר נמנעתי מלעשות כן בתקווה כי הדבר לא יישנה בעתיד, אך לצערי לימים הוברר כי קריאתי נפלה על אוזניים ערלות. באותו פסק דין כתבתי : "לא יימצא חולק כי מבטחת אינה מחויבת לסיים תיקים בפשרה, וזו זכותה המלאה והלגיטימית לעמוד איתן על מיצוי ובירור ההליך עד תום, בחינת "ייקוב הדין את ההר", עם זאת, שומה עליה לעשות זאת בדרך מקובלת וראויה, בתום לב ומבלי לנצל לרעה את ההליך השיפוטי על דרך של עיכוב מיותר וממושך בניהול ההליך תוך התעלמות מופגנת מהחלטות בית המשפט וגרירת רגליים אגב יצירת מציאות מדומה והפרחת תקוות שווא בלב בעל הדין שכנגד שמא סיום התיק על דרך הפשרה קרב ובא, ולא היא".

98.  המזכירות תשלח לצדדים העתק פסק הדין ותסגור את התיק.

    ניתן היום, ט"ו תשרי תשפ"ו, 07 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.