ת"א 7920-10-15

המדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב ו/או מי מטעמו להיכנס לחלקת המבקש, וכן לאסור עליו להחנות את רכבו בחלקתו של המבקש.

לאחר הגשת הבקשה ניתן צו מניעה במעמד צד אחד ונקבע מועד לשמיעת הבקשה לגופה.

במסגרת הדיון הראשון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 19/10/15, הובהר כי המחלוקת העיקרית מתייחסת לכך שהנתבע מחנה את רכבו בכביש העובר בצמוד לביתו של התובע. בעוד התובע טוען כי מדובר בכביש פנימי השייך לחלקת המקרקעין בה הוא מחזיק, טען הנתבע מנגד כי מדובר בכביש שהוא נחלת הכלל, וכל אדם רשאי לעבור שם עם רכבו ואף להחנות בו אם יש מקום פנוי.

נוכח המחלוקת הנ"ל דחיתי את הדיון לישיבה נוספת אליה זימנתי את מהנדס המועצה המקומית בכפר מגוריהם של בעלי הדין, אשר התבקש לבקר בשטח בטרם הגעתו למתן עדות. המהנדס ביקר בשטח כמתחייב.

אתמול התקיים דיון במעמד הצדדים ובנוכחות מהנדס המועצה.

מהנדס המועצה מסר עדות אובייקטיבית וניטראלית וגם ברורה לפיה המדובר בזכות מעבר שאיננה מופיעה בתב"ע. לאחר שהיה תהליך של איחוד וחלוקה, הופיעה זכות מעבר זו והיא נותנת מענה לחלקה מס' 24. נתון זה אינו תומך בטענות התובע וגם לא בטענות הנתבע.

המהנדס נשאל מספר שאלות על ידי ב"כ הצדדים לעניין תוכן עדותו הקשורה לזכות המעבר הנ"ל, כאשר הדברים שנמסרו מפיו היו ברורים ולפיהם אין זכות למי מבעלי הדין ב"זכות המעבר" הנ"ל, וכי הכביש בו מדובר משרת את כל מי שמעוניין לעבור בו, כולל חנייה בצד הכביש (ככל שאינה מפריעה לכניסות לבתים). מבחינת השיוך ההנדסי, זכות המעבר נותנת מענה לחלקה מס' 24.

בשים לב לאמור לעיל, הריי אין זכות לתובע למנוע מהנתבע להחנות את רכבו בכביש הנ"ל, אם כי מוסכם על הנתבע כי לא יחנה את רכבו בקרבת הכניסה לביתו של התובע. בעניין זה אני קובע כי הנתבע יימנע מהחניית רכבו עד מרחק 10 מטר לכל צד מפתח כניסת ביתו של התובע.

בכפוף לאמור בפסקה הקודמת, אני מורה על דחיית הבקשה וביטול צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד ביום 7/10/15.