ת"א 7842-10-09 אקלר נ' בומנדיל ואח'

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בתיק זה, בהיעדר הגנה, ביום 28/11/13.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה, ובטיעונים הנוספים שהגישו הצדדים לבקשתי לאחר הדיון שנקבע בבקשה ליום 9/7/14, אני מוצאת להורות על ביטול פסק הדין האמור (להלן: "פסק הדין") וזאת דווקא בשל היעדר סמכות עניינית.

בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת ובעלה (שהתובענה שהוגשה כנגדו נמחקה בהחלטת כב' הרשמת ו' שוורץ מיום 8/5/13) (להלן: "בעלה של הנתבעת"), הינם ברי רשות להשתמש בנכס נשוא התביעה שעמדה בפניי, וכי הנכס עצמו הינו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (וראו לעניין זה נספח ב לכתב התביעה המקורי – מכתב מנהל מקרקעי ישראל בדבר זכויות הנתבעת ובעלה).

בנסיבות אלה הרי שמדובר בזכויות חוזיות בלבד ועל כן סמכותו העניינית של בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בנכס, תיקבע על פי שווין של הזכויות ולא על פי הסעד המבוקש (שהינו פירוק שיתוף ואשר בסמכותו של בית משפט זה).

ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט ש' אלוני בבר"ע (מח- ת"א) 8602/86 תמר לנצוט נ' אלי לנצוט, פ"מ תשמ"ז(ג) 439, שם דובר בתביעה לפירוק שיתוף בדירה שלא הייתה רשומה על שמם של בעלי הדין, אלא שהיו להם זכויות חוזיות שניתנו להם ממנהל מקרקעי ישראל והחברה המשכנת. התובענה לפירוק השיתוף הוגשה לבית משפט השלום, וזה קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, מהטעם שזכויות בעלי הדין אינן בבחינת זכויות במקרקעין אלא זכויות חוזיות, וכי יש לדון בהן על פי חוק המיטלטלין.

כב' השופט אלוני דחה את הערעור, אימץ את מסקנת בית משפט השלום, וקבע כי אין מדובר בזכות במקרקעין, ועל כן כי התובענה איננה תובענה הנוגעת למקרקעין.

לדבריו:

"מושכל ראשון הוא כי אין בעלים משותפים של זכות כלשהי, זכאים לפרק אלא את הזכות החוקית שבידיהם, ועל כן שומה עלינו לקבוע, בראש ובראשונה, מהי זכותם של בעלי הדין, אותה הם מבקשים לחלק ביניהם.

נראה בעליל, ועל כך גם אין מחלוקת, כי הזכות שבה מדובר היא זכות חוזית, או במושגים של חוק המקרקעין, הם בעלים משותפים של התחייבות (מצד בעלי מקרקעין להקנות להם בעלות במקרקעין[)]. התחייבות כזאת אינה בבחינת "זכות במקרקעין" ובוודאי שאיננה "מקרקעין".

לא נותר אלא לאבחן זאת כ"זכות" גרידא, זכות שניתן לחלקה בין בעלים-משותפים, ככל זכות אחרת, על יסוד הוראות חוק המטלטלין... וסמכותו של בית-משפט תיקבע על פי שוויה של הזכות".