ת"א 7811-05-10

בפני בקשת הנתבע למתן החלטה בבקשות לחילוט עירבון ולפסיקת הוצאות בהליך העיקול הזמני.

זאת לאחר שהתביעה כנגדו נדחתה, הערעור שהוגש על פסק הדין נדחה אף הוא ובוטלו העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרתה.

לעניין ההוצאות שנפסקו בהליך העיקול הזמני:

הואיל ובהחלטת כבוד הרשם הבכיר לרנר מיום 10.4.11 נקבע כי ההוצאות שנפסקו בסך 3,600 ₪ ישולמו על פי תוצאת ההליך העיקרי, הרי שלנוכח העובדה כי הן התביעה והן התביעה שכנגד נדחו – אין מקום לחיוב אף אחד מהצדדים בהוצאות הנ"ל.

לעניין חילוט הערבון:

בהחלטתי מיום 13.12.14, נדחתה כבר בקשת הנתבע לחילוט העירבון תוך שנקבע כי לאחר תום הליך הערעור ולפי תוצאותיו, יהיה רשאי להגיש בקשה חדשה. בקשה כזו לא הוגשה, אלא בקשה ליתן החלטה בבקשה המקורית מיום 30.10.14, אשר נדחתה כאמור לעיל.

מטעם זה בלבד יש לדחות את בקשתו.

אולם גם לגופו של עניין אין מקום להורות על חילוט הערבויות.

תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת שני תנאים מצטברים על מנת שניתן יהיה להורות על חילוט עירבון:

א.בית המשפט ראה כי נגרם נזק לצד אליו הופנה הצו.

ב.כי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.

אף אחד מהתנאים המנויים לעיל לא התקיים במקרה דנן.

כבר בהחלטתי מיום 13.12.14 עמדתי על כך כי לא ניתן לקבוע שהגשת הבקשה להטלת עיקול זמני לא היתה סבירה. יש לזכור כי המדובר בתביעה בהיקף כספי ניכר אשר נדחתה אמנם בסופו של דבר אולם לא היתה תביעה מופרכת מעיקרה. בנסיבות הגשת תביעה זו, היה זה בהחלט סביר לבקש הטלת עיקול זמני על נכסי מקרקעין ועל רכבו של הנתבע, עיקול אשר אין בו כדי לפגוע בהתנהלות היום – יומית של הנתבע.

הנתבע אף לא הצליח להצביע על נזק כלשהו שנגרם לו כתוצאה מהטלת העיקול הזמני.