ת"א 7374-07-15

הבקשה הבהולה הגיע לטיפולי. לאחר בחינתה, מצאתי כי אין בידי להיעתר לה.

1.המבקשים, המחזיקים מזה זמן בבית עסק במקרקעי המדינה, עותרים לעיכוב פינוי שנקבע למחר, וזאת כחלק מהליכי הוצל"פ לביצועו של פסק דין שניתן בבית משפט השלום ברמלה (11382-05-09), וזאת בהסכמת הצדדים, לפני כמעט חמש שנים. מן הבקשה עולה כי הצדדים הסכימו ביניהם בשנים 2010 עד 2012 לדחיות שונות בביצוע פסק הדין, וכי בראשית מאי 2015 החליטה המשיבה לפעול לפינוי הנכס. המבקשים עותרים לסעד זמני של עיכוב הפינוי, וזאת בגדרי הליך עיקרי הקורא לביטול פסק הדין שניתן.

2.המהלך האמור של המבקשים הוא בעייתי, שכן לכאורה אין בידם להציג פסול כלשהו בפסק הדין המקורי, ואף לא הפרה של פסק הדין המקורי, שיוכלו להוות את אחד האדנים למהלך החריג של ביטול פסק דין שניתן בהסכמה. לכאורה, קוראים הם לאכיפתה של מעין הבטחה שלטונית, בלא לקרוא לה בשם זה, מהלך מוקשה הן במישור המהותי (וצמצומה הניכר של הלכת סאי טקס מוכר) הן במישור הדיוני (שכן התובענה לא הוגשה ככזו וספק אם הסמכות נתונה לבית משפט זה להכריע בה). הדבר משליך כמובן על סיכויי התביעה, שבשלב זה ועל יסוד התשתית הראייתית הדלה שהוצגה, קשה לזהות כי הם גבוהים במיוחד, באופן שיאפשר לבית המשפט לקבוע שהמשיבה מחוייבת להמשיך ולאפשר למבקשים לשבת במקרקעין, ללא הגבלת זמן מעשית.

ודוקו, הבקשה היא לאפשר ישיבה במקרקעין ללא כל זכות שבדין וזאת על יסוד משא ומתן שטרם התגבש לכדי הסכם וזאת אף לשיטת המבקשים.

3.קושי נוסף נעוץ בטיב ההליך המשפטי האמור להתנהל, ככל שיינתן הסעד הזמני; והרי הסעד הזמני אמור לשרת את ההליך העיקרי. ענייננו הרי אינו רק בשאלה האם לעכב את הפינוי אם לאו, ולא ייתכן שההליך העיקרי יעסוק בסוגיה זו לבדה. שאלת המשך החזקתם של המבקשים במקרקעין אמור לבוא לידי מיצוי. אם עומדת להם זכות לשבת במקרקעין, עליהם לנקוט הליך שיאפשר לבית המשפט לבחון את זכותם האמורה. ההליך העיקרי, זה הקורא למעשה רק להמשך העיכוב של הפינוי, אינו מאפשר כל בירור כאמור. ויוזכר: המבקשים עצמם ערים לכך שדרך המלך לבירור טענותיהם היא במסגרת הליך עיקרי שעניינו בזכויות הבעלות שלהם במקרקעין. כאמור כבר בפרוטוקול הדיון בהליך המקורי (שעל בסיסו ניתן לבסוף פסק הדין בהסכמה), העיכוב בן ארבעה החודשים בפינוי המקרקעין תכליתו לאפשר למבקשים "לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך מתאים בהתאם לסע' 89 עד 96 לפק' הסדר הזכויות במקרקעין" (נספח ב' לבקשה). פנייה כזו לא באה. בנוסף, אפילו בעת ההתכתבות בין הצדדים, עתר ב"כ המבקשים הקודם לשהות נוספת להגשת "תביעת בעלות על המקרקעין", ככל שהמגעים בין הצדדים לא יצלחו (נספח ה' לכתב התביעה). המדובר במכתב שנכתב ביום 31.1.2012. מגעים רבים כנראה לא התקיימו מאז, ולמצער לא עולה מן הבקשה כי כאלה התקיימו בתקופה האחרונה. תביעת בעלות (שמטבע הדברים, היה מקום להגישה לבית המשפט המחוזי) לא הוגשה. והמסקנה מאלה: זולת מה שנחזה כדחיית הקץ, שהבקשה לסעד זמני היא נדבך נוסף בה, אין המבקשים מדגימים כל נחישות להבטחת זכויותיהם הנטענות במקרקעין.

4.שיקול נוסף נעוץ במאזן הנוחות: המדובר בבית עסק. מובן שאין להקל ראש כלל ועיקר בכך שפינויו של בית עסק יכול ויפגע בפרנסת בעלי העסק ועובדיו; ברם ההתייחסות הפסיקתית להדירות פינויים של בית עסק ושל דירת מגורים שונה, כידוע.

5.שיקול אחרון, אך כזה שבמקרה דנן די היה בו לבדו כדי להביא את דחיית הבקשה, הוא השיהוי הכבד בהגשתה. הפינוי נקבע להיום. המבקשים אינם רואים לציין בבקשה מתי נתבקש הפינוי, אולם ניתן להבין מנספחי הבקשה (בפרט נספח ח/2) כי הבקשה היא מיום 4.5.2015. ההחלטה באותה בקשה ניתנה ביום 26.5.15 (כעולה מנספח ט'). אין טענה של המבקשים כי לא למדו על הבקשה בסמוך לאחר הגשתה, או על ההחלטה בסמוך לנתינתה. ידוע רק שמטעם שלא הובהר הגישו בקשה לביטול ההחלטה רק ביום 2.7.15 (עותק הבקשה לא צורף), ובקשתם נדחתה על אתר, בהיעדר כל סמכות כמובן של רשויות ההוצל"פ להידרש לטענות מן הסוג שמעלים המבקשים עתה. לא הייתה אפוא כל הצדקה להמתנה הממושכת עד להבאת העניין לפני בית המשפט, באופן המביא לכך שההכרעה בשאלת הפינוי הקבוע למחר, יום 6.7.15, תיעשה בלא שתהא כל אפשרות מעשית להיזקק ראשית לעמדת הצד שכנגד.

6.נוכח מכלול השיקולים האמורים, הרי שאני מורה על דחיית הבקשה, לצו במעמד אחד ולסעד זמני גם יחד (שהרי גם לשיטת המבקשים אין כל תוחלת לבקשה לסעד זמני בלא מתן צו במעמד צד אחד), בלא צורך בתגובה, ובהתאם בלא צו להוצאות. המזכירות תודיע למבקשים בפקס ידני ואלה יודיעו למשיבה מיידית.