ת"א 71806-09-16

לפניי בקשה מטעם הנתבעת (להלן – המבקשת) להתיר לה להביא ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בעניינו של התובע (להלן – המשיב), מיום 06.09.16 אשר קבעה למשיב נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 67.6%, כאשר 60% מתוך הנכות הכוללת שנקבעה למשיב היא בתחום הפסיכיאטריה לפי סעיף 34 (א) בין (5) ל – (6) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן התקנות), ולמנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה חלף קביעת הוועדה (להלן: החלטת הועדה הרפואית).

הבקשה נסמכת על סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – חוק הפיצויים).

ביום 04.11.2014 נפגע המשיב בתאונת דרכים נשוא התביעה (להלן – התאונה). התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

החלטת הוועדה הרפואית הינה קביעת נכות ע"פ דין.

בעקבות החלטת הוועדה הרפואית פונה המבקשת בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעותיה ולמנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית משפט משני נימוקים עיקריים. ראשית, נטען כי הוועדה הרפואית לא הייתה מודעת לכך שהתובע נפגע בתאונת דרכים קודמת מיום 03.04.13 במסגרתה נקבעה לתובע נכות נפשית בשיעור של 30% ע"י ועדה רפואית אחרת. שנית, לתובע עבר רפואי לפני התאונה נשוא התביעה שלא הובא בפני הוועדה הרפואית.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה ואין מדובר באותם מקרים מיוחדים וחריגים המצדיקים היעתרות לבקשה. לשיטתו, בכל דיון המתקיים במסגרת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי מצרפים את כל התאונות הקודמות ולכן יש לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה.

סעיף 6ב' לחוק הפיצויים קובע: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בית משפט העליון קבע אימתי ניתן להיעתר לבקשת בעל דין ולאפשר לו לסתור קביעת הנכות בציינו: "על פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית-משפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר... אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד" [ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה (פורסם בנבו)].

כעולה מהבקשה והתגובה לה, הפלוגתא העיקרית בין הצדדים הינה האם קיימות אינדיקציות לכך שבפני הוועדות הרפואית שהתכנסו בעניינו של המשיב היה מונח החומר הרפואי בקשר לתאונה הקודמת. כפי שיבואר להן, מהפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות עולה כי אין אינדיקציות לכך שתיקו הרפואי של התובע בקשר לתאונה הקודמת היה מונח בפניי הוועדה רפואית ועולה חשש ממשי לכך שהוועדה רפואית קבעה את נכותו על פי דין מבלי שהובא לידיעתה על התרחשות תאונה קודמת, כאמור, בקשר אליה נקבעה נכות נפשית בשיעור של 30%.