ת"א 700422-09 עיריית ירושלים נ' שרבאתי ואח'

בפניי תובענה לתשלום חוב ארנונה בגין תקופה של 15 שנים עבור שני נכסים סמוכים ברח' דרך שכם בירושלים, בסכום כולל של 800,175 ₪.

רקע עובדתי וההליכים בתיק:

עיריית ירושלים הגישה את התביעה בגין חוב הארנונה בסדר דין מקוצר, והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. בקשת הרשות להתגונן נתמכה בתצהירי הנתבעים שבהם טענו שניהם כי הם אינם המחזיקים בנכסים. הנתבע 1 טען כי הוא עובד שכיר בחברת האחים שרבאתי, ואילו הנתבע 2 טען כי הוא אינו הבעלים של הנכס אינו משכיר אותו, ואין הוא יודע כיצד נרשם כמחזיק.

עיריית ירושלים הסכימה כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן ותצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם הפכו לכתב ההגנה.

אציין כבר עתה כי במסגרת ההליכים המשפטיים העלו הנתבעים טענות מטענות שונות בדבר זיהוי שגוי של הנכסים וחיוב כפול בתחשיב העירייה. לטענות אלו לא היה זכר בתצהירים הקצרים שהוגשו על ידם, ואכן צודקת העירייה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. יש לציין כי בסיכומיהם זנחו הנתבעים את טענותיהם בדבר זיהוי שגוי של הנכסים, וטענו רק באופן לאקוני כי סכום החוב גבוה מדי, והוא כולל כפל חיוב. עוד טענו הנתבעים כי לא יתכן שעירית ירושלים "תישן" על זכויותיה תקופה כל כך ארוכה ולא תתבע בגין חוב כה גדול, אך לא הציגו תחשיבים סותרים וכאמור לא טענו דבר בעניין זה במסגרת הגנתם. על כן טענות אלו נדחות.

לפיכך,השאלות היחידות שעומדות להכרעתי הן, האם שני הנתבעים החזיקו במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה בנכסים. כפי שהתברר במהלך הדיונים הנתבע 1 טען כי אכן עבד חלק מהתקופה בבית עסק שהחזיק בנכסים, אך טען כי הועסק כשכיר בין אם על ידי אחיו או אביו, ובין אם על ידי חברה שבבעלות האב. הנתבע 2 טען כי אינו מחזיק בכנס שכן הוא פועל כנאמן של הוואקף המוסלמי או הקדש, ואין לחייבו באופן אישי מכוח נאמנותו.

המסגרת הנורמטיבית: