ת"א 6873-04-12 פלוני נ' עמידר - הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

לפניי תביעה לביטול פסק דין, אשר נתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. פסק הדין ניתן על ידי ביום 15/3/2012, בתביעה שהוגשה בתיק אזרחי 57474-11-10 (להלן: "תביעת/ הליך הפינוי"), לפינויו של התובע מדירה המצויה בבעלות הנתבעת (להלן: "עמידר"). למען הנוחות, יכונה בפסק דין זה מר פלוני "התובע", גם כשידובר על ההליך שהתקיים בתביעת הפינוי שהוגשה נגדו.

להלן העובדות הצריכות לעניין זה:

עמידר הנה הבעלים של דירה המצויה ברח' *** בקריית גת (להלן: "הדירה"). בין עמידר לבין אמו של התובע, הגב' פלונית ז"ל, נחתם ביום 2/11/1992 הסכם שכירות בלתי מוגנת, על פיו שכרה האם את הדירה מעמידר. למרבה הצער, האם הלכה לבית עולמה ביום 7/12/2007. ביום 3/8/2010 הודיעה עמידר לתובע, כי הועדה העליונה אשר דנה בבקשתו להתגורר בדירת אמו, החליטה לדחות הבקשה מהטעם שהוא לא התגורר עם אמו המנוחה משך 4 שנים ברציפות, וכן מהסיבה שהוא לא ענה על ההגדרה של "חסר דירה", 5 שנים קודם לפטירת האם. התובע הגיש ערר על החלטת הועדה וביום 16/9/2010 הערר נדחה.

כאמור, עמידר הגישה כנגד התובע תביעה לפינוי ולפסיקת שכר דירה ראוי. התובע היה מיוצג בהליך הפינוי על ידי עו"ד ארד יונתן, אשר העיד בפניי בתיק דנא.

ביום 1/3/2012 התקיימה בפניי ישיבת הוכחות בתביעת הפינוי, במהלכה נשמעו העדים מטעם עמידר, והתיק נקבע לשמיעת העדים מטעם התובע ליום 15/3/2012. בפתח דיון ההמשך ועוד קודם לתחילת שמיעת התובע, שוחחו באי כוח הצדדים ביניהם והגיעו להסכמה לפיה: "בהמלצת בית המשפט, ולאחר שכל אחד מן הצדדים קיבל את אישורו של הלקוח שלו, ומבלי שמי מן הצדדים מודה בטענות הצד שכנגד, הגענו להסכם פשרה, לפיו יינתן כנגד הנתבע (התובע בהליך שבפניי- י.פ.א) פסק דין לפינוי הדירה נשוא התובענה, כאשר מועד כניסתו לתוקף של צו הפנוי יידחה למשך מחצית השנה, כך שהוא ייכנס לתוקף ביום 23/9/2012, בשעה 12:00.

עד למועד האמור, ימשיך הנתבע וישלם דמי שכירות, בהתאם לסכומים ולמתכונת שהם משולמים על ידו כיום. מוסכם על הצדדים, כי מומלץ לנתבע להתחיל באופן מיידי בכל הבירורים ובכל ההליכים אשר ייתכן ויהיה בהם לסייע לו בקבלת דיור ציבורי, או סיוע כלשהו ממוסדות המדינה. אנו מבקשים מבית המשפט ליתן להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין, ללא צו להוצאות" (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול מיום 15/3/2012, שורות 5-14).

התובע, כאמור, הגיש תביעה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים, וכן בקשה למתן צו אשר ימנע את ביצועו של פסק הדין ואת פינויו מהדירה. ביום 8/8/2012 נעתר חברי, כב' השופט זבולון, לבקשה והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד לתום הדיון בתיק זה.

טענות התובע בתמצית:

התובע טען, כי יש להורות על ביטול פסק הדין אשר אישר את הסכמת הצדדים, שכן נפל פגם של ממש בהליך כריתת ההסכם שהיווה יסוד למתן פסק הדין. לטענת התובע, הוא התקשר בהסכם זה מתוך טעות ולולא הטעות שנפלה בידו, הוא לא היה מתקשר בהסכם. התובע טוען, אפוא, כי העילה המצדיקה ביטול פסק הדין הנה זו העולה מסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). התובע טען, כי הוא מעולם לא הסכים לפנות את הדירה נשוא התביעה ומעולם לא היה מסכים לכך, שכן, כפי שטען לאורך כל ההליך וגם לאחר שצוינה הסכמת הצדדים בפרוטוקול, פירוש הדבר היה שלא יהיה לו מקום מגורים. התובע טען, כי הוא סבר שהוענק לו פרק זמן של חצי שנה לפנות לעמידר ולהסדיר את מגוריו בדירה נשוא התביעה, אולם הוא לא האמין, ובוודאי שלא גמר בדעתו להסכים, שיהיה עליו לפנות את הדירה. לטענתו, הוא הבין כי בית המשפט המליץ לעמידר לסייע לו לקבל זכאות להתגורר בדירה ולכן אף הודה לבית המשפט בתום הדיון. למעשה, התובע הבין כי עצם הפנייה לחידוש ההליכים להסדרת מגוריו בדירה, בתוך חצי שנה, כפי שנקבע, די בה כדי שיעמוד בחלקו על פי פסק הדין. עוד הוא טוען, כי בו ביום פנה לעיריית קריית גת, לעובד סוציאלי בלשכת הרווחה, מר אבינועם בלנאו, על מנת להתחיל בהסדרת הליכי קבלת הסיוע, ורק לאחר שמר אבינועם הסביר לו את הקביעות שעלו מפסק הדין, הוא נדהם לגלות כי עליו לפנות את הדירה בתום חצי שנה.

התובע טען, כי סיכויי תביעת הפינוי להידחות הנם טובים. לטענתו, מאז שהתגרש מרעייתו בשנת 1995, הוא התגורר בבית אמו, סעד אותה וטיפל בענייניה עד ליום מותה. התובע הצביע על עדים ומכרים שלו מהתקופה הנ"ל, אשר העידו ועוד יעידו כי הוא התגורר בדירת האם באופן רצוף. לטענת התובע, הסיבה שבגינה הוא אינו מוזכר בדו"חות ביקורי המעגל שבוצעו על ידי אנשי עמידר הנה, שאמו דרשה ממנו שלא להיות נוכח בעת הביקורים הללו, על מנת שלא תיאלץ לשלם דמי שכירות בשיעורים גבוהים יותר בשל מגוריו עמה.

מוסיף התובע וטוען כי יש לדחות עמדת הנתבעת, לפיה הוא אינו זכאי לסיוע בשכר הדירה משום שהוא אינו עונה להגדרת "חסר דירה" על פי חוק. לטענתו, הדירה שהיתה בבעלותו, הנה דירה שרכש עם אשתו ומתוקף הסכם הגירושין ביניהם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוא התחייב שלא להתגורר בדירה ולהותיר את החזקה בה בידיהם של אשתו וילדיו. עוד נטען, כי התובע נעדר יכולת להפיק הכנסה מהדירה שהיתה בבעלותו ובהגיעם של ילדיו לגיל 21, הועברו הזכויות בדירה על שם גרושתו, מבלי שהוא קיבל תמורה כלשהי. התובע טען, כי יש לפרש את המונח "בעלות" בהתאם לתכלית החוק שבו הוא מופיע ולאור ההקשר שבו הוא מוזכר וכן, בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה. לטענתו, יש לקבוע שבעלותו על הדירה לאו בעלות היא, שכן זכות זו ריקה מתוכן. התובע טען, כי הוא אדם חולה וערירי, חסר כל יכולת כלכלית, נאלץ להסתייע בשירותי הרווחה בעירו, מתקיים מהבטחת הכנסה בלבד, ממנה נאלץ לשלם עבור מחייתו, עבור שכר הדירה, וכן עבור תרופות בכמות גדולה. לטענתו, יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות שכן, החלטה שלא לבטל את פסק הדין עשויה להסב לו נזק בלתי הפיך עקב פינויו מהדירה בה הוא חי משך שנים רבות, מבלי שתהא בידו היכולת לעמוד בתשלום שכר דירה בשוק החופשי. משמעות הדבר הנה, למעשה, לדון את התובע לחיים ברחוב.