ת"א 6844-10-14 חזוט נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות ואח'

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

1. התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, עקב הפרת חובת היידוע המוטלת על הנתבעת ליידע אותו על הסיכון המוגבר ללקות בגידול מסוג מנינגיומה בעקבות הקרנות שעבר כחלק מהטיפול שקיבל בילדותו נגד מחלת הגזזת.

    

2. בבקשה נטען, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן אין חולק, כי המנינגיומה התגלתה במוחו של התובע ביום 21.12.2004 במהלך ביצוע בדיקת CT, ומאז ועד הגשת התביעה בתאריך 02.10.2014 חלפו למעלה משבע שנים, והתביעה התיישנה בהתאם לסעיפים 5 ו – 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1980 (להלן: "חוק ההתיישנות"). המבקשת הוסיפה וטענה, כי אין חולק, כי עד האירוע בו התגלתה לראשונה המנינגיומה בראשו של התובע בבדיקת ה – CT הוא חי חיים בריאים ופעילים, תפקד בכוחות עצמו ואף עבד בפיצרייה המשפחתית, מכאן לשיטתה אירע ראשון הנזקים ואף התגלה לכל המאוחר ביום גילויו בבדיקת ה -CT כאמור לעיל ביום 21.12.2004, ולטענתה אין במקרה זה תחולה לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] העוסק במקרה של גילוי נזק במועד המאוחר למועד גרימתו, ואין גם תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת.

    

    

    

3. בתגובתו לא חלק המשיב על טענותיה העובדתיות והמשפטיות של המבקשת, ואולם העלה בתגובתו טענה לתחולת סעיפים 15 – 16 לחוק ההתיישנות, וטען, כי מכוח ההסדר הקבוע בסעיפים אלה התביעה לא התיישנה. המבקש טען, כי תביעה זו הנה למעשה סבב שני של תובענה קודמת, אשר הוגשה בסבב ראשון בתאריך 04.09.2011 לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת.א. 3228-09-11 חזוט נ' מדינת ישראל ואח' (להלן: "התביעה הראשונה"), אשר נמחקה בתאריך 02.10.13, והוגשה שנית בפני בית המשפט כאן בתאריך 02.10.2014.

    

   לטענת התובע, משנמחקה התביעה הראשונה באופן שלא מנע ממנו להגיש תביעה חדשה בבית משפט זה בשל אותה עילה, חלות בענייננו הוראות סעיפים 15 ו – 16 לחוק ההתיישנות אשר בהתאם להסדר הקבוע בהן, הזמן שבין הגשת התביעה הראשונה למחיקתה לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב:

    

   "15.הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

   16.נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב."