ת"א 68248-03-16 דוק נ' קובק ואח'

1.בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים, בסך של 50,000 ש"ח לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") (בקשה מספר 9).

רקע

2.עסקינן בתביעה כספית בסך של 174,000 ₪ שעילתה הפרת התחייבות להוצאת היתר בנייה. ההתחייבות ניתנה במסגרת הסכם מכר מקרקעין, שבמסגרתו התובע רכש את ביתם של הנתבעים.

3.בתמצית, לטענת התובע, הנתבעים הפרו את הסכם המכר, בכך שלא קידמו את הגשת בקשת היתר בניה. הנתבעים טענו מנגד שהתובע הוא זה שהכשיל את מתן ההיתר נוכח עבודות בניה משמעותיות שהוא ביצע ללא קבלת היתר, אשר הכשילו את הוצאת ההיתר.

4.הבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים הוגשה בעיקר מן הטעם שסיכויי התביעה קלושים, שעה שהתובע סיכל בעצמו את יכולתם של הנתבעים למלא אחר הסכם המכר ומשום שהסעיף בגינו התובע עותר לקבל פיצוי, אינו מזכה לטענתם בפיצוי מוסכם לפי ההסכם. עוד נטען כי התובע חסר יכולת כלכלית, כפי שהדבר עולה מטענות התובע שנטענו על ידו בהליך.

5.זאת ועוד, לטענת הנתבעים ניהול ההליך גורם ויגרום להם להוצאות ניכרות זאת בשים לב לכך שהנתבעת 1 מתגוררת באילת והנתבע 2 מתגורר בתאילנד כך שהגעתם לדיונים כרוכה בהוצאה כספית לא מבוטלת.

הכרעה

6.סוגיית האפשרות לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע, מוסדרת בתקנה 519 לתקנות. הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו, בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. בין היתר, כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, אם יזכה בהוצאות, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש בהתאם לתקנות (ת"א (מחוזי י-ם) 2054/00 עטואן נ' משרד הביטחון (26.1.03)).

7.בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא נפסד באם תידחה התביעה נגדו. שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין זה רחב הוא, ומלבד הכללים לעיל, על בית המשפט לשקול שיקולים רלבנטיים נוספים בהתאם לנסיבותיו של המקרה, לרבות את סיכויי התביעה, מיהות הצדדים התנהלותם ותום ליבם (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004); רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 877 (2007); רע"א 9934/16 אירג' קרמנשהצ'י נ' ביזאן 18.1.17)).

8.בפסיקה נקבע כי בית משפט לא יחייב בהפקדת ערובה מחמת עוניו של התובע בלבד, שכן אין להגביל זכותו של אדם לפנות לבית המשפט. התקנה בדבר האפשרות לחייב בערובה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את הוצאות הנתבע כאשר נראה שסיכויי התביעה קלושים.

9.במקרה שלפני מדובר בתובע תושב ישראל. אומנם התובע טען בהליך אחר כי מצבו הכלכלי קשה ומשכורתו דלה (לנושא תשלום אגרה נוספת). מעבר לכך- אין כל ראיה על מצב כלכלי קשה. לטעמי, בהיעדר ראיות נוספות אין די במה שנטען בהליך הקודם כדי ללמד שמצבו הכלכלי של התובע בכי רע עד כדי כך שלא יוכל לעמוד בהוצאות הנתבעים (אם יפסקו לטובתם). יש להעיר שלו מצבו הכלכלי של התובע היה קשה, התובע רשאי היה להגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה, אולם הדבר לא נעשה והאגרה שולמה על ידו במלואה.

10.מכל מקום גם לו מצבו הכלכלי של התובע היה קשה, לא ניתן היה לחייבו בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד. כך שאם מתברר היה שדרישה להפקדת ערובה הייתה חוסמת את דרכו של התובע לגשת לערכאות, לפי ההלכה הפסוקה, על בית המשפט היה להימנע מהטלת ערובה גם אם סיכויי התביעה היו נמוכים (ראו: רע"א 9934/16 קרמנשהצ'י נ' ביזאן (18.1.17)). לא כל שכן, כאשר אין תשתית עובדתית ראויה לחוסר יכולת כלכלית.

11.אשר לסיכויי התביעה, מדובר בהליך שנמצא בראשיתו, כאשר בקשה לסילוק התביעה על הסף תלויה ועומדת, ורק לאחרונה ניתנה אורכה להגשת תביעה שכנגד והצדדים אף עתידים לנהל הליך מהו"ת.

12.בנסיבות אלה, כאשר מלוא טענות הצדדים לא הובאו לפתחו של בית המשפט והנסיבות העובדתיות של התיק טרם הובהרו, אין לומר כי מדובר בתביעת סרק.

13.אשר למגורי הנתבעים וההוצאות הכרוכות בניהול ההליך- ראשית, מובן שככל שהנתבעים יגישו תביעה שכנגד הם יצטרכו לשאת בעלויות הכרוכות בניהול ההליך, לרבות הגעתם לדיונים, זאת מכוח היותם תובעים. שנית, מובן כי במקרים מסוימים ולאחר שמוגשת בקשה מתאימה, ניתן להתגבר על אי הגעת הצדדים לדיונים, כפי שהדבר כבר נעשה בהחלטה מיום 29.11.16.

14.לאחר שקילת מכלול השיקולים שהובאו לעיל, מצאתי לדחות את הבקשה.

15.בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.