גרבי ואח' נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה ואח'

הנתבעת הוציאה נגד התובעים צו להריסת מסעדה שבאחזקתם הנמצאת בחוף גבעת אולגה על-פי סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן: חוק שמירת הסביבה החופית). על אף שבית משפט השלום האריך את המועד לביצוע הצו, הוציאה הנתבעת צו נוסף אשר "קיצר את המועדים", ומשלא פעלו התובעים על-פיו, הרסה את המסעדה בעצמה ודרשה מהם לשאת בכפל הוצאות ההריסה. התובעים, שטענו כי הנתבעת פעלה בניגוד לחוק, הגישו תביעה לסעדים הצהרתיים ולסעד כספי - פיצוי על נזקי ההריסה.

רקע והליכים קודמים

1.בחוף גבעת אולגה, על מקרקעי ציבור שבבעלות רשות מקרקעי ישראל שהוחכרו לעיריית חדרה, הוקמה מסעדה שנוהלה על-ידי התובעים במשך כשלושים שנים. מעת לעת נתנה העירייה לתובעים רישיונות עונתיים למכירת ארטיקים, גלידות ושתייה, לציבור הבא לחוף הים, עד אשר ביום 28.6.2012 היא הגישה נגדם תביעה לסילוק יד. בית המשפט המחוזי בחיפה, בדונו בתביעת התובעים נגד העירייה (ת"א 40190-06-12) (לאחר שנמחקה תביעת העירייה נגד התובעים לסילוק יד, מאחר והיא התייתרה לאור הריסת המסעדה על-ידי הנתבעת בתביעה שבפנינו), קבע בפסק דינו מיום 13.8.2018 כי זכותם של התובעים במקרקעין (עליה ניצבה המסעדה - א"ג) הייתה זכות של ברי-רשות שהינה הדירה, וכי כל הפעילויות הנוספות שנעשו על-ידיהם במקרקעין, לרבות בניית מבנים ותוספות, נעשו ללא רישיון וללא היתר. עניינה של התביעה שבפנינו אינו נוגע למחלוקת בין התובעים לעירייה, כי אם לחוקיותן של פעולות הריסה של המסעדה שננקטו על-ידי הנתבעת, באמצעות המשרד להגנת הסביבה.

2. ביום 30.6.2011 שלחה הנתבעת לתובע מס' 2 (להלן: התובע) ולאליהו מלכה (להלן: מלכה) מכתב "התראה לפי סעיף 7ג' לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004" בה צוין כי מסעדת ג'ורג' ביץ' שבאחזקתם, הנמצאת בחלקה 482 בגוש 10570, במרחק של כ-30 מטרים מקו החוף כמשמעותו בחוק האמור, גורמת לפגיעה בסביבה החופית, ובין השאר פוגעת במערכת האקולוגית הטבעית המתקיימת בחוף הים, במהלך ההתפתחות הטבעית ובשימור של הסביבה החופית ובמעבר החופשי של הציבור בחוף הים. התובע ומלכה נדרשו לפרק ולסלק את מבני המסעדה ולהחזיר את מצב החוף לקדמותו עד לא יאוחר מיום 20.7.2011.

3.ביום 8.9.2011 שלחה הנתבעת לתובע ולמלכה "צו להסרת הפגיעה בסביבה החופית לפי סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004" (להלן: הצו או הצו המקורי), בו הם הצטוו להסיר את מבנה המסעדה הנמצא בחלקה 523 בגוש 10570 בגבעת אולגה, ולנקוט את האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית ולהשיב את המצב לקדמותו "וזאת לא יאוחר מ-7 ימי עבודה ממועד קבלת צו זה". עוד נכתב בצו:

"המסעדה נמצאת במרחק של כ-30 מ' מקו החוף' כהגדרתו בחוק ללא היתרי בנייה כדין. אי לכך, המסעדה גורמת לפגיעה בסביבה החופית כהגדרתה בחוק, בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק .... בנוסף המסעדה גורמת לפגיעה בזכות הציבור למעבר חופשי לאורך תחום חוף הים של גבעת אולגה, בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק....

על פי החוק, מי שנצטווה לקיים הוראות צו זה ולא קיימו, רשאי הח"מ לבצע את הנדרש לפי הצו ומי שנצטווה לעשות כן ולא ביצע, יחויב בתשלום כפל ההוצאות שהוצאו...

הגשת בקשה לביטול הצו אינה מתלה את תוקפו של הצו כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת".

4.ביום 15.9.2011 התובעת מס' 1 (להלן: התובעת) ודוד מלכה הגישו, באמצעות באת-כוחם עורכת דין ליאורה ביין, בקשה בבית משפט השלום לביטול הצו המקורי (צ"א 32998-09-11). בפסק דין מיום 24.10.2012 דחה השופט שר את הבקשה, וקבע: